2012 --> 2013

אני אוהבת לסכם, זה נותן לי פרספקטיבה. ואני אוהבת פרספקטיבות.
אז בפרספקטיבה של סוף שנת 2012 עם דאגות לסוף העולם בוא נראה מה היה לנו.
נתחיל מהשבועיים האחרונים.
חזרתי למונטריאול, ממש שמחה על הביקור בארץ. זה חיזק אותי.
פתחנו את הסופ"ש עם יום גלישה משגע שהחזיר לי את חדוות החורף. וכן, אני עדיין לא מאמינה שמשהו בי שמח כשהטמפרטורות יורדות מתחת ל0. (אבל רק אם יש שלג!)
אלגום ועידן, שליחים שנה ראשונה באו לבקרני. כן, לא באו סתם למונטריאול, אלא באו אלי :) 3 ימים לא הפסקתי לצחוק. ואם אני אתחיל לכתוב פה את כל הליין של הבדיחות שלי א- אני אהרוס אותן ב- הם יהרגו אותי וג- כולם יניחו שזה מעניין מאוד וימשיכו הלאה.
בערב הולדתו של המשיח הלכנו למיסת חצות בכנסייה שהיא לא השניה בגודלה בעולם, אלא רק בעלת כיפת הנחושת השניה בגודלה בעולם. וזהו, הלך לי הקאטצ' פרייז שלה. בעסה. בגלל זה אומרים "אל תתן לעובדות לקלקל לך את המציאות!"
תפסתי עם הבנים טרמפ לארה"ב, זה הרבה יותר קל לעבור את הגבול באוטו. כאילו אם אתה נוסע באוטובוס, אוטומטית מניחים שאתה קצת לא בסדר.
עצרנו ללילה באמהרסט היפיפיה. ואני לא אומרת את זה רק כי עידן אמר שאם אני לא מפרגנת לעיר הוא לא יארח אותי... באמת עיירה ציורית. אנגליה החדשה במלוא הדרה. רק היו חסרות לי בנות גילמור לקשקש איתן. העיירה היתה שוממת. יום כיפור סטייל אבל עם אוכל סיני.
מאמהרסט לקחתי אוטובוס לניו יורק העיר הגדולה.
יש כל כך הרבה מה להגיד על העיר. אבל מהביקור הזה למדתי דבר אחד. סף הריגוש שלי עלה בטירוף. ניו יורק כבר לא מספיקה כי היא ניו יורק. אני באה אליה בשביל החברים. עינת ואני ישנו אצל סגולה ונפגשנו עם הילה גם בערב. יצאנו עם עוד שליחים שהיו בעיר לקראת תגלית ושוטטנו במהלך היום. כשקר זה באמת פחות כיף, אבל כל הזמן התעקשתי שלא קר לי, ובמונטריאול יותר גרוע. מה שנכון, אבל זה לא סיבה לא להתלונן.

לקראת ההתפזרות של כולם ניסיתי לחשוב איפה אבלה את ערב השנה החדשה. כמובן שניו יורק היא אופציה מועדפת, משהו שחייבים לעשות עם הכדור שנופל והכל. אבל לא היו לי שותפים והיה קר מידי בשביל לעמוד לבד בחוץ ולבהות בכדור זוהר שנופל.
העדפתי לחזור מוקדם להספיק לנוח, וכן, לבלות את ערב השנה החדשה עם מי שאני מבלה איתו לרוב גם במהלך השנה.
עכשיו אני במיטה, 10 דקות לפני שמתחלף המספר שמסמן את השנה הבאה בארץ ומנסה לחשוב על החלטות לשנה הבאה.
- להיות פה ולא שם
- לחשוב קדימה
- לאכול נכון
- לקנות פחות נעליים
- לעשות ספורט

אההה. על מי אני עובדת, אני בחיים לא אצליח לקנות פחות נעליים!

טוב, סופרים לאחור את 2012
מונטריאול
ניו יורק
אמהרסט
ישראל
קוויבק
לאס ווגאס
סן פרנסיסקו
לוס אנג'לס
אירווין
ניו יורק
סינט לואיס
ניו יורק
ישראל
קובה
ניו יורק
טורונטו
אוטווה
מיאמי

מונטריאול

בסוף איך אמרו לפני "זה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור..."
חיוכים לשנה טובה!

תמיד זה בנתיים

ובנתיים זה עכשיו
אני פה בנתיים. בארץ 10 ימים. ומישהו אמר לי שעוד מעט אני חוזרת לתמיד. בנתיים לתמיד.
דקות אחרונות על אדמת הבית וכל מה שבא לי זה קרמבו. ואיך לא חשבתי על לקנות כל מיני דברים שיעשו לי טוב כשאני שם. אולי כשאני שם זה לא באמת חסר לי.
גם גולדסטאר לא קניתי בסוף. ודווקא תכננתי.
תכל'ס עשיתי חיים בארץ. לא באתי לטירוף, באתי לנשום אוויר של בית. אבל מפה לשם, לבילוי עם חברים, לדאוג לחיבוק חם לכל מי שיכולתי יצא שביליתי חבל על הזמן. כנראה שכשזה בארץ זה לא ממש נחשב. או כמו שאיה אומרת פה לא בכל מקום עושים צ'ק אין ומצטלמים כדי להוכיח שעושים חיים.

או שכן?

אז הביקור הזה היה אמור לתת לי קצת אורך נשימה חיבוק של בית ואנרגיות לחצי שנה הקרובה. וזה מה שנשאר. חצי שנה. וכל פעם מחדש אני סופרת את החודשים. ינואר-פברואר-מרץ-אפריל-מאי ואולי גם יוני נחשב, אבל זה חופשה אז זה בכיף.
ולא שאני מתייחסת ליום יום שם כעונש, האמת היא שב10 ימים האלה הצלחתי קצת להתגעגע לשגרה שלי. לחברים שם. אפילו לשלג. ובעיקר לחום בבית. איזה מעפן זה שאין פה חלונות כפולים.
והיום יום פה כשאחזור גם לא אמור להיות עונש. פוטנציאלית אני אמורה להתחיל לחפש עבודה כבר בקרוב, אם אצליח להחליט מה באמת בא לי לעשות. ולפי מיקום העבודה אמצא מקום לגור ואולי גם איזה בילוי של אחרי צהרים.
בפועל, אני מתה מפחד. מקווה שלא אחטוף כאפה. ויודעת שזה יקרה. כבר עכשיו אני יכולה לדמיין את הצלצולים באוזניים. אולי אם אני אתכונן לזה מספיק זה בסוף יראה לי בדיחה.
אבל בכלל אחד הדברים הכי חזקים שהכו בי פה ב10 ימים הללו, זה זה שאני חייבת להילחם ב"אני רוצה להיות שם" שתמיד צץ לו, לא משנה איפה אני או לכמה זמן. כמה חזקה צריכה להיות חוויה כדי שזה לא יקרה? כמה מרוכזת ברגע אני צריכה להיות כדי לא לחשוב שנה קדימה.

וכוס אמק למה הילד הזה כבר צורח?! אפילו עוד לא עלינו למטוס!!!!!

אז התכנון הוא לחזור, לתקופה שקטה וחגים במשרד, לקחת את כל האנרגיות שצברתי בישיבה המרובה בבית על הספה המשותפת עם אמא ובפול פאוור לסיים בבלאסט.
חצי שנה תעבור כמו כלום. אולי. ואולי אני לא צריכה להשתוקק שהיא תעבור כמו כלום. אלא שתעבור כמו משהו. כמו כל החוויה שהיתה עד עכשיו. שתהיה משמעותית מספיק שלא ארצה "להיות כבר שם" ושאמצה את הזמן ואנצל את ההזדמנויות כדי שלא ארצה "לחזור לשם" כשיגמר.
האמת, אני יודעת שיהיו רגעים שארצה כבר שיגמר, ויהיו רגעים אחרי שארצה לחזור. כי כזאת אני, נוסטלגית. ואני דווקא אוהבת את זה בי, אז לא אנסה לשנות תכונה שאני דווקא מחבבת.

שתהיה לי טיסה נעימה. מקווה לישון לפחות עד שתעבור הבחילה של חוסר השינה.
ולקום עם חיוך.

לא באנו להנות

אז למה באנו לפה בכלל?
אני לא יכולה להגיד שיש לי על זה תשובה מלאה.
באנו לפה כי... יצאתי לשליחות בגלל....
פתאום שואלים אותי שאלות קשות. או אולי השאלות לא השתנו ומה שהשתנה זה רק היכולת שלי לענות תשובות קוהרנטיות. אין ספק שאני נהנית ומתפתחת ובוחנת את עצמי בכל מיני צורות וצבעים. אבל מה המטרה?
מוזר שכל כמה חודשים אני מוצאת את עצמי מסכמת, סיכום ביניים, או סיכום כזה של "עכשיו אני מבינה". וזה רק מראה שזה כל כך ורסטילי. כל כמה חודשים אני מגלה משהו אחר.


אחרי סופ"ש שעקר את כל שליחי צפ"א (צפון אמריקה, ואתם תגידו איך זה נראה מגניב יותר) לכנס משותף בדיוק בזמן שהורגש כאילו זה ה-זמן להיות בעבודה. התחיל מבצע בארץ, התפוצות שוקקות חיים, פתאום לכל אחד יש מה להגיד, כל סטודנט נהיה אקטיביסט וכל סטודנטית אדבוקטית. ההרגשה הכללית בכנס היתה של פספוס של מומנט, של טיימינג גרוע, אבל בסוף, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. תמיכה של אנשים שמבינים את התסכול שלי.
ואיזה מזל שיש למי לפרוק מתחים עם מי לחלוק רגעים וחרדות ובעיקר חיוכים וצחוקים.
(וביניהם - "נפולת של מגניבים" ע. תרם, "קרב דובים" נ. אבני ו"מירוץ שליחות" ע. דביר)
ועכשיו לרגע קצת רציני, באמת, אני יודעת שאקבל מזה קצת ריקושטים צינים, אבל אני חייבת לשתף. בסוף הכנס, בסשן האחרון בעצם, נפגשנו כל שליחי צפ"א לתודות ודבר המנכ"ל ולבסוך נתבקשנו לעמוד לשירת "התקווה". אחרי כל הסופ"ש של הדחקת הלחצים, ומי יודע מה קורה בארץ ולמה אני חוזרת בקמפוס, שורת "להיות עם חופשי בארצנו" פשוט שברה אותי. נקרע שק הדמעות ופשוט ייבבתי כמו ילדה שלקחו לה את השמיכי. וכמו בשיר "זולגות הדמעות מעצמן" הן לא הפסיקו עד שהגענו לשדה תעופה לטיסה חזרה למונטריאול (בעצם עד ששתיתי בירה, אבל נו, זה בלוג חינוכי...)
אחרי עיכובי טיסה מתבקשים, הגעתי לדירתי, ולא עשיתי צ'ק אין עד שעינת א.ק.א מאמא הגיעה ועשתה לי אחד אצלי בדירה.
עינת באה לביקור של חג ההודיה האמריקאי. מזל שיש להם חופש, אחרת אני לא הייתי זוכה מההפקר. מהרגע שעינת הגיעה היתה רגיעה, גם כי לקחתי חופש, וגם כי באמת לא היה היסטריה בקמפוס.
מעבר לזה, תמיד כשאני מראה לאנשים את העיר, אני מגלה את החדווה בעיר מחדש. אז נכון, היה קר, ונכון, מעייף נורא לאכול ולבלות כל היום. אבל היה לנו שבוע אדיר!!
תמונות יעלו בקרוב (מאמא- לטיפולך המסור אודה) אבל בנתיים, בקצרה, ראינו הכל ואכלנו (כמעט) הכל. ממונטריאול הישנה, דרך מסעדות איטלקיות, לפלאטו עם בייגלים, דאון טאון שופינג ותצפית על העיר עם סנביצ'ים.... היה נפלא! ממש הרגיש קסום ומג'יקל!  ולא לשכוח את הפוטין!
אז נשמתי לרווחה, העיר הזאת עדיין עושה לי את זה, ועם זה שביום שבת התחיל לרדת שלג, ואני כבר מאובזרת עם כל הציוד ומוכנה לעלות להרים, יש עוד יתרון גם לחורף ולקור.


אבל השאלות הקשות לא עוזבות. למה אני פה, האם אני נהנית, האם אני עושה משהו חשוב, האם אני רוצה להיות פה עוד, האם אני רוצה לחזור לארץ, מה אני אעשה בארץ, איפה אני אגור, מה איתי....

עכשיו, תמיד עולה השאלה של "אולי זה השגרה". אולי זה שיר שהייתי מעלה לפייסבוק גם אם הייתי גרה עדיין בת"א (גבעתיים...) ומסתבכת בשאלות של השלב הבא. כי בסך הכל אני עושה את העבודה שלי, ואפילו השמועות אומרות שאני עושה אותה טוב. אז אולי חסר לי האתגר הבא. ואולי, אולי אני פשוט מתגעגעת. למשפחה, לקלמנטינות ולפשטות שבדברים. לחברים, לבירה ולאפשרות להיות ללא דעה פוליטית.
אבל עכשיו זה לא מובן מאליו. ואולי זה השינוי שהייתי צריכה.
ועכשיו זה העניין הטריקי במיוחד. אם כבר הבנתי שאני רוצה לחזור, איך אני מבלה פה עוד חצי שנה ככה בשגרה. "אני רוצה להיות שם" בוער בי מתמיד. אז איך אמא אומרת- תנצלי את זה עכשיו, כשתחזרי לא תוכלי בקלות לנסוע במטרו, לצאת ליום גלישה או לשמוע צרפתית ברחוב. אז גם אם זה מעצבן אותי עכשיו, כדאי לנסות לראות בזה את המג'יק.

לא לשכוח לחייך, זה עושה טוב בלב.

האדמה זזה מתחתי

לא, לא מטאפורית.
כרגע היתה פה רעידת אדמה. קטנה כזאת, לא ממש מורגשת. כזאת שחושבים שזה סתם משאית גדולה עברה בכביש.
בדיוק הייתי במקלחת ואיבדתי שיווי משקל אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. זה קורה לי לפעמים, ואז אני חושבת על איזה נורא זה ליפול במקלחת כשאני ערומה לחלוטין. ואז אני חושבת, מי בכלל ישים לב שנפלתי. ועוד בסוף שבוע ארוך שכזה. מזל שחוזרים לעבודה מחר. ככה אם אני לא אגיע ישימו לב. בעצם עד 11-12 לא יחשבו לבדוק עדיין. אולי אם אני לא אעדכן סטטוס בפייסבוק אז ישימו לב.

מחשבות כאלה של לבד. אחרי סופ"ש ארוך מאוד, שלראשונה לא היו לי בו תוכניות. לא נסעתי לשום מקום ולא היו לי צ'ק ליסטים או אורחים לבדר. סוף שבוע שהוקדש למנוחה. למה מנוחה? כי הייתי מותשת. כן, מסתבר שאפשר לטייל יותר מידי.

בקצרה, אחרי סופ"ש ראש השנה בניו יורק היו לי יומיים בבית ואז הוטסתי ללוס אנג'לס לחופשה משפחתית בקליפורניה החמימה. 12 יום עם ההורים, עם אחי, עם קצת משפחה מורחבת ועם מספר גיחות לחברים לשליחות.

בארוכה, התחלנו בלוס אנג'לס בסופ"ש רגוע במהלכו "קפצתי" לבקר את ערנוך באורנג' קאונטי,(שעה וחצי נסיעה, אבל מי סופר) ובעיקר קפצתי לבריכה. באמת חם שם יותר.
המשכנו ברואד טריפ מטורף בוואן לסן פרנסיסקו (קצת יותר משעה וחצי נסיעה, אבל פה באמת מי סופר). על סן פרנסיסקו אני אגיד רק דבר אחד כי היא כיכבה פה כבר בבלוג פעם, ממש לפני שנה; איזה קשה זה לנהוג בוואן בעליות ובערפל!
את הלילה הראשון העברתי אצל עינת הידועה בכינויה מאמא שאף הצטרפה אלינו לטיול יום בסן פרן ושימשה כג'יפיאס, מדריכת טיולים ואירחה אותנו לשקשוקה בערב!

חזרה ללוס אנג'לס עשינו דרך כביש 1 שהוא נורא יפה כשהוא לא לוט בערפל. ועצרנו בעיירות חמודות בדרך ואפילו אכלנו קינוח במסעדה של קלינט איסטווד. ובקינוח אני מתכוונת לאלכוהול.
אחרי 5 ימים, הגענו חזרה לעיר המלאכים, ואיך לא, ביקרנו בעיר הסרטים. חוויה נוספת של יוניברסל סטודיו. יש מצב שאני מתחילה להיות זקנה מידי בשביל רכבות הרים?
הטיסה שלי חזרה יצאה מווגאס, אז איכשהו הספקתי גם לקפוץ ללילה שם. 12 שעות בווגאס! הרווחתי 30$ וקיבלתי נשיקות מאיזה כוסית בלונדינית שמצאתי לה את הטבעת בסבך קונפטי מנצנץ. סך הכל שווה.

אני חושבת שהאינטנסיביות של חופשה משפחתית נתנה את אותותיה בי. זה הפעם הראשונה שהיה לי קשה קצת להיות כל כך הרבה זמן ביחד אחרי שהתרגלתי להיות כל כך הרבה זמן לבד. ואולי זה עוד תסמין של התבגרות.

בקיצור, ניצלתי את הסופ"ש הארוך למנוחה כאמור.
ועוד איזה מנוחה. יומיים שלמים בקושי יצאתי מהבית. ביום שבת בצהרים לקנות חלב לקפה וביום ראשון בעצם לא יצאתי בכלל. הרגשתי קצת מעפנה שאני לא עושה כלום, בכל זאת חופש וזה, וצריך לנצל, ואני בעיר מגניבה, ובדיוק סתיו, ויש מזג אויר נהדר... אבל פשוט לא היה לי כוח לכלום. פשוט רציתי לעשות שום דבר. ממש התייסרתי מזה, היה לי קשה לוותר לעצמי. איך זה שאני לא עושה שום דבר מגניב??!
ובכל הזמן הזה- מחשבות, עוד ועוד ועוד מחשבות. על ההווה, העבר והעתיד. מחשבות של שנה חדשה שהביאה איתה כל מיני החלטות לשנה חדשה. מחשבות על המקום שלי בחיים שלי. יושבת מול המחשב עם הפייסבוק, מתחילה שיחות ולא מסיימת אותם, רוצה לשתף ולא מצליחה לחלוק. הרגשת חוסר אונים שכזאת.
בערך ב9 בערב נמאס לי מעצמי, ניקיתי את הבית, הלכתי לישון וקמתי ליום חדש, שבו יצאתי החוצה, הסתובבתי לבד בהר, בעיר, ראיתי את הסתיו, שלכת. יש צדק במילות השיר.

הכל פתאום נראה אותו דבר, הלוואי והייתי נוסעת למקום מוכר. ואולי אני במקום מוכר, וזה שאני לא מתרגשת כל יום זה סך הכל הגיוני וחלק מהבחירה להישאר שנה שניה שאומר שזה מוכר.

יכול להיות שזה עוד תסמין של התבגרות, מחשבות קדימה, וכובד ראש. לא ממש מתאים לי, אבל מי יודע.
ואולי זה משהו שקשור לתקופת פרה-יומולדת. מן בעסה כזאת שגם מעולם לא חוויתי (ויתקנו אותי חברי אם אני מקשקשת), של לפני היומולדת של מחשבות כבדות. עוד תסמין של התבגרות, בכל זאת, עוד שבוע 29. 29. 29. עשרים ותשע. עשרים. ותשע.

אז לא, אין לי מושג עדיין איך יחלו חגיגות הפסטישירה. ולא, לא הגעתי לאיזה החלטה מרחיקת לכת לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. ולא, לא עשיתי שום דבר ממש מרגש (חוץ מפאקינג טיול לקליפורניה, מה אני מקשקשת?!) ובעיקר, אני כותבת ומוחקת כל פעם את "ככה זה השגרה, אני בסוף חיה פה ולא בטיול". חושבת שזה רק תקופה שכזאת ונזכרת כל פעם מחדש שבסוף אני בחרתי להיות פה, ואני צריכה לנצל את הזמן שבחרתי להקדיש לזה.
אז אני עדיין מחייכת, נותנת יותר דגש לדברים פחות מגניבים שעדיין מגניבים אותי ומאחלת לכולם "אחרי החגים" פשוט.
פשוט.

תפוח גדול עם המון המון דבש!

"גננת, החיים שלי יפים" ש. שבן. אוי כמה שהוא צודק. רק אנחות הנאה היו לי הסופ"ש הזה.

אז הוחלט לנצל את הסופ"ש הארוך לטובת פתיחת שנה, כמו שפתיחת שנה צריכה להראות. נסענו לניו יורק. גלית ניר ואני. או כמו שאומרים- נסעתי עם אשתי ובעלי. בגדול חיכתה לנו שם ענת שחגגה יומולדת ודירה ששכרנו לסופ"ש. כן, החופשה הראשונה שלנו יחד.
במילה אחת- AWESOME וביותר ממילה אחת, זה מה שהלך שם.

הגענו בשעה לא מוקדמת מידי, כי כמובן שהאוטובוס היה חייב להתעכב. לא ארחיב מעבר לבעיות בגבול הצפויות או לעובדה שהנהג היתה נהגת ולא סתם נהגת- נמוכת קומה (תודה עידן).
מכיוון שהדירה לא היתה מוכנה עדיין לקבל אותנו נאלצנו לאכול ארוחת בוקר ולהעביר את הזמן במניקוריה. הכיסאות מסאאז' שם פשוט היו הכרחיים לאחר הנסיעה.
אחרי מקלחת מתבקשת יצאתי לפגוש ניר אחר בחיי. בר-דעה. לאחרונה היו מספר לא-מפגשים כששנינו בעיר, הצלחנו להעביר אחה"צ נהדר בהליכה בפארק, חיפוש אחרי בר שמגיש מרגריטות (היה ממש קשה) ושיחה קולחת. תענוג.
לקראת הערב הגיע לבקר עוד חבר ניו יורקי, דין, שלטענתו הוא פשוט משתדל להגיד כן לכל הצעה לבילוי בניו יורק. הוא הביא חטיפים :)
התארגנו והתייפייפנו לערב ניו יורקי לפנים. לענת היתה יומולדת אז התחלנו את הערב במסעדה תאילנדית והמשכנו במונית (הנסיעה הארוכה בחיי. טוב אולי אחרי הנסיעה לניו יורק ממונטריאול) למיט פאקינג דיסטריקט (הפ' דגושה). זהו ה-מקום החם הבא בניו יורק, שהוא כבר לא כל כך הבא, כי הוא קורה עכשיו. מצאנו את היעד שלנו במועדון שנמצא על גג של מלון ונקרא le Bain. כמובן, כיאה לכל מועדון ניו יורקי טיפוסי היה תור בכניסה. החלטנו לנסות את מזלנו. ענת כבר התחילה לשנן שמות של אנשים להמציא שאנחנו ברשימה שלהם, הורדנו את הג'קטים כדי להראות לדורמן מה הוא מפסיד אם הוא לא מכניס אותנו והסתרנו את ניר. אחרי שתי קבוצות של יפים יפות לפנינו, התרגשות רבה והמון גוד קארמה, הדומן פשוט שאל:"כמה אתם?" ונכנסנו. אושר גדול.
מזל שאני כבר דוברת צרפתית מושלמת והצלחנו להבין מה השם אומר. בעצם היה אפשר לנחש בפנים. ובתוך le Bain, זה מדהים, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חדר רחצה! הרצפה עשויה מהאבנים הקטנות העגולות שמונעות החלקה, יש ג'קוזי בתוך החדר ועל הגג דשא, מיטות מים ומיטות שיזוף. והכי הכי יפה, זה הנוף מלמעלה. אושר גדול.

התחלנו לשתות ואני באמת שלא יודעת מתי או איך הגענו חזרה לדירה. כל שאני יודעת לספר הוא שהנהג היה מצרי וחלקתי איתו אל כל מה שאני זוכרת משיעורי ערבית בכיתה ז'. כולל השיר "חנוכה הוא חג טוב".
לבוקר יום ראשון התעוררנו להאנגאובר קליל שעבר מהר עם פינוק של אגס בנדיקט במקום שוודי עם רהיטי עשה זאת בעצמך ותמונות של שחקנית עבר שוודית שאם רק הייתי מקשיבה קצת יותר לנחמן אולי הייתי זוכרת את שמה. כדי להוריד את הרגשת הכבדות הלכנו לספרייה העירונית. לא עבד לנו, עדיין היה כבד בבטן. אחרי שעליתי במדרגות בהם קארי בראדשו לא התחתנה עם ביג וקראתי את "ספר השנה 1983" הרגשתי שמיציתי. יצאתי להתחרדן בשמש.

נסענו לברוקלין. ויליאמסבורג מגניבה. אין מה להגיד. הלכנו לפארק שצופה על כל DT NY והמשכנו להתחרדן. סיבוב קל בשוק הפשפשים, וחיפשנו לנו מקום להמשיך בו את מסורת "מרגריטות של אחה"צ". לא היה קל למצוא, בכל זאת היו לנו פרמטרים מאוד גבוהים. צריך להיות בו מרגריטות ושמש. החיפוש היה שווה. מרגריטה פסיפלורה חריפה וצדפות ב$1! אכלתי 8...
שמנו פעמינו חזרה להתייפייף בשנית לערב חג. בחולצה לבנה (בלי שתי צמות) הגענו להלל קולומביה לבקר את תור שטרחה ועמלה על ארוחת חג לישראלים. היו זמירות בסגנון פרסי ושירי חג. האוכל לא היה להיט ובעיקר היה קר, אבל עם בקבוק יין לנפש לא באמת סבלנו. המשכנו לבית של דרור, ידיד של ענת לאפטר פרטי. הזמנו סושי, כי אי אפשר באמת בלי דגים בראש השנה.


יום שני בבוקר, יום חג, התחיל בעצלנות, עם קפה ובייגל בבית בזמן האריזות. אז, כן, אפשר להגיד שזה היתה ארוחת בוקר יהודית למופת עם קרים צ'יז ולוקס! התארגנו ולקחנו סאבווי (לא מטרו) לצ'יינה טאון. יש שם מלא סינים. פנייה ימינה מפתיעה הכניסה אותנו לליטל איטלי לפסטיבל רחוב עם המון אוכל מטוגן ונקניקיות ענקיות! שתיתי לימודה וורודה. המשכנו להתהלך בסוהו ובנוהו עד שנהיינו רעבים. קנינו אוכל אמריקאי למופת והלכנו למקום האהוב עלי בעיר- וושינגטון סקוור פארק. אכלנו צהרים במזרקה, תענוג. המשכנו להתהלך, ומפה לשם הזמן התקצר וגם המרחק אז החלטנו ללכת ברגל חזרה לדירה ב 54 סטריט. אז כן, הלכנו ברגל מצ'יינה טאון עד 54. זה הרבה. מאוד. בדרך פגשנו חבר יקר מהעבר. התגעגענו.


הספקנו עוד לעצור בטיימס סקוור לפני שעלינו לאוטובוס, עם המזודות והכל, לא היינו יכולים להיראות יותר תיירים ממה שנראינו. עייפים אך מרוצים עלינו לאוטובוס שהתגלה כאוטובוס לא אקספרס שעוצר מלא עם נהג קשקשן וטכנאי אוטובוסים רועש. לא ישנתי חצי שעה. עייפים אך עייפים, הגענו למונטריאול ב 5 בבוקר וכהרגלנו בניו יורק לקחנו מונית חזרה הביתה. בוא נגיד, יש הבדלים משמעותיים במחירי המוניות ופה לא הייתי הופכת את זה להרגל.

זהו, יום חופש נוסף להתאוששות (ותודה לעבודה בקהילה היהודית).
עכשיו הבעיה היחידה זה שהשנה צריכה להתעלות על זה!
בהצלחה לי.
ולכם- תמשיכו לחייך!

שששששששששששששששש

שקט!
כמה רעש יש פה!
אם יש חיסרון אחד לקיץ במונטריאול זה העובדה שהם מנצלים את זה לא רק לטיולים- פסטיבלים- הופעות- וכיף אלא גם לשיפוצים. כל הזמן משפצים ובונים. כי מתי הם יעשו את זה? כשקר? לא. הם יקחו את כל היופי הזה והשלווה והמזג אויר הנעים ויחפרו לי בראש בכל פינה שאני הולכת. מתפוצץ לי הראש ונדמה שיש לי הלמניה מעל הראש שנוחתת עם כל צעד שאני עושה.
מי בכלל המציא את הרעש המעצבן של משאיות שנוסעות אחורה. (אז מה אם זה תפס כרעש ממש מצחיק אצל אסי וגורי).
מול הדירה שלי בונים בנין חדש, ליד המשרד משפצים איזה חניון ובכל פינה אפשרית מגרדים כבישים ויוצקים אותם מחדש.
אני צריכה מנוחה, אני צריכה קצת שקט. כל הזמן אני מתרוצצת. לא שאני מתלוננת, (אני מרגישה אבל גדול מתקרב להמשך המשפט) אבל, מאז שטסתי הספקתי להיות סופ"ש בניו יורק, שבוע בסינט לואיס ו4 ימים בטורונטו. ט-י-ר-ו-ף!
מכנס לחברים לכנס לחברים. תכל'ס היה כיף :) ולא נשכח להזכיר שגם פה כיף ומסיבות ושמח.

אבל עכשיו רק בא לי קצת לנחות במקום. וזה לא הולך לקרות בקרוב.
אני לא בטוחה שיהיה לי זמן למנות את כל הדברים שמתעדים להגיע בשבועות הקרובים, אבל זה מתחיל בפעילויות פתיחת שנה, ממשיך לשבתון מנהיגות, ואז חגים שבהם בכלל הולך להיות שאנניגנס!
כל מה שאני יכול לומר הוא שמזל שזאת השנה השניה שלי. ואני הרבה יותר בטוחה בעצמי, אני יודעת מה לעשות ואני מנצלת את הקשרים שכבר יש לי להתקדם בתכנונים. זה הרבה יותר קל להיות שנה שניה. מעבר לנינוחות במשרד ולזה שאני כבר מכירה ימבה סטודנטים, אפילו הצרפתית כבר לא ממש מפחידה אותי. הנה, היום עניתי  no, merci כששאלו אותי אם אני רוצה שקית בסופר!


מחר אני נוסעת לטבע קצת עם ניר וגלית. מקווה שכשאחזור יהיו המון תמונות וקצת פחות רעש מסביב. ואולי פשוט אני שומעת את הרעש חזק כל כך כי הווליום שלי עוד נמוך. אז הגיע הזמן להגביר אותו ולחזור בפול פאוור. אולי בעצם לא מלא עד הסוף, כי כשמגבירים יותר מידי תמיד יש רעש מעצבן של הרמקולים.

בכל מקרה עדיין חושבת שעשיתי את ההחלטה הנכונה לי לחזור לעוד שנה. אז אני מחייכת. ומקווה שגם אתם, מקבלים את השבת בחיוך.
עד הפעם הבאה... 

מותק, אני בבית

כן? בבית?
ההרגשה היא בהחלט של חזרה. לדבר מוכר שלא הייתי בו הרבה זמן. אבל אחרי חודשיים (כמעט) במקום שבאמת אני יכולה לכנות בית. ישראל --> בית אלעזרי -->  משפחת פריגת. קשה לי להגיד "חזרתי הביתה". מוטיב החזרה היה ממש חזק לפני חודשיים, כשעזבתי פה לזמן מוגבל ו"חזרתי הביתה".
ולא רק אצל ההורים הרגשתי בבית. אפילו כשהייתי בין בתים, עם תיק קטן עם כל מה שאני צריכה עלי, בין ספות של חברים וכריות שצריך להתרגל אליהן, גם שם הרגשתי שאני במקום נכון. יש משהו בלהיות בחופש במקום ממנו באת שהרגיע אותי ממש. ואני ממליצה על זה בחום. לקחת חופשה בארץ, אבל אמיתית כזאת.

בעצם, זה לא לגמרי נכון. מעל לכל החופש הנפלא הזה, חופש של להיות בין אנשים שאני אוהבת, ריחפה איזה הרגשה אחרת. הרגשה לא מוכרת. כאילו הנמיכו לי את הווליום. כשחלקתי עם חברים, אמרו לי שזה נקרא להתבגר. אני? להתבגר? והרי אני כל כך אנטי לזה. אז דווקא, אני לא בוגרת. אבל זה כל כך מעייף חוסר הבגרות הזה.

אי אפשר להגיד שהשנה בניכר לא שינתה אותי אבל רק כשהגעתי לארץ, למקום המוכר, למי שמכיר אותי באמת, הבנתי כמה כבר אולי לא כזה קל להכיר אותי באמת. כמה אני כבר לא זורקת את כל התפוזים שלי. אולי יש לי קלפים שאני אפילו לא יודעת על קיומם. אם זה איזה אס בשרוול או אולי סתם מספר 7.
פתאום עלו שאלות, אולי לא הייתי צריכה להתחייב לעוד שנה, איך יכולתי בפברואר לדעת מה אני ארגיש במאי ואיך אני אתמודד באוגוסט. הסתובבות חסרת תכלית לעיתים על אופניים בתל אביב גרמה לי לחשוב שאני לא רוצה לחזור לגור בעיר. אולי ספציפית לא בתל אביב. יציאות של השתכרות אל תוך הלילה גרמו לבחילה איומה בבוקר ולמחשבה שאולי זה כבר לא בשביל הכבד שלי. הקשבה לאנשים גרמה לי להבין
ולהפך.
וחוזר חלילה.
פשוט לא רציתי לעזוב. לא רציתי להתמודד פתאום עם השאלות האלה לבד. לא רציתי לחזור לשגרה שכבר כל כך התרגלתי אליה.

הנסיבות גרמו לי להתמודד עם זה. להחלטיות הלא החלטית שלי יש מחיר. אבל כנראה ש900$ זה מחיר גבוה מידי. אז לא הארכתי את שהותי בארץ. נדמה לי שזה היה לטובה. במקום לשבת בבית עוד כמה שעות (ואל תזלזלו, יש קסם לא מוסבר במרפסת עם קפה קר, רק לא ב75% לחות) ולהתבעס שאני נוסעת, מצאתי את עצמי מדחיקה במטוס בדרך לניו יורק. וניו יורק כמו ניו יורק, עוזרת לך ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמך בו זמנית. ואולי זה סתם קשקושים.
בסופו של סופ"ש, עשיתי חיים. נזכרתי בקלות ההנאה שבלגור בחו"ל, בשמחה שיש בעבודה שממש מרוצים ממנה ובאושר שחוויות חדשות גורמות לי.
אז לא הגעתי לדירה חדשה, או למקום שאני עוד לא מכירה את הרכבת התחתית בו. אבל עדיין הגעתי ללא אינטרנט, בלי טלפון, אחרי סופ"ש מלא חוויות ועם המון תקוות לשנה הבאה.

חודשיים שלא כתבתי. היו דברים אחרים שמילאו את הראש והזמן. וגם לזה שכחתי שהתרגלתי. ואולי זה נוילנד שאני קוראת עכשיו שמחזיר לי את חדוות הכתיבה. אבל כל דבר שמחזיר בי חדווה, אני לא אומרת לו לא.

ועכשיו, חזל"ש לחלוטין. יש להוציא כביסה, לעשות קניות ואולי, אולי גם לבשל איזה הפתעה לארוחת ערב. להתחיל לחזור למציאות הקנדית ולמצוא יעדים לטיול שלא מיציתי בשנה שעברה.
זהו, אני פה, ואני לא רוצה להיות שם. אבל השם והפה לא כאלה רחוקים זה מזה.
אתם יודעים איפה למצוא אותי, אל תפסיקו לחייך!

להתראות שלום זה לא נגמר זה רק הסוף

וואו, כמה זמן לא כתבתי.
מאז פסח!!
והיו כל כך הרבה דברים מאז.
פסח, יום הזיכרון, יום העצמאות, חברים מבקרים, אחותי פה, סופ"ש בניו יורק, שבוע בקובה והופסה - מחר אני בבית. אני חושבת שהחודשיים האחרונים הוכיחו לי שעשיתי את ההחלטה הנכונה גם לחזור שנה שניה. איכשהו אני לא רואה סיטואציה בה זה סוף השליחות שלי. התחלתי פה כל כך הרבה דברים. תהליכים, מערכות יחסים, ושולחן מבולגן. רק לפני חודש מצאתי את הבר השכונתי שלי!
אז זה לא ממש שלום, זה להתראות. כי בכל זאת אני נוסעת וחוזרת עוד חודשיים. וכל החברים מהעבודה שנפרדתי מהם, זה לא ממש הרבה זמן כי כמעט כולם יהיו בארץ במהלך הקיץ.

אז מה, הגיע הזמן ממש לסכם שנה? מה היה לנו?
הכל חדש- דירה, ריהוט, מספר טלפון, עבודה, שפה, שגרה.
טיולים - וושינגטון, סן פרנסיסקו, יוסמיטי, טורונטו, ניו יורק, פילדלפיה, סן דייגו, לוס אנג'לס, לאס וגאס, מיאמי, קובה ומונטריאול!
גיליתי שיש דבר כזה "שיט שכחתי לחזור אליך, הייתי מוצפת בעבודה" וזה לא רק תירוץ של בחורים למה הם לא חזרו אלי. ממש נהניתי מהעבודה שלי. הרגשתי אחראית, הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, הרגשתי שאני משפיעה על אנשים.
מצאתי חברים טובים שמרגישים לי הכי בבית גם הכי רחוק מהבית. הרגשתי איתם הכי בנוח, הם לימדו אותי המון, גם על עצמי, והכניסו אותי לבית שלהם כאילו הוא היה שלי. (בעיקר כשמצאתי את עצמי שם יום שלם מ10 בבוקר עד 12 בלילה).
התגעגעתי המון, בעיקר כשהייתי חולה. אבל גם ברגעים שמחים במיוחד. חשבתי הרבה על מה אני מפסידה בארץ, ולמרות שרבים מכם ניסו להגיד לי "לא הרבה", עדיין יש אירועים והכרזות משמחות שהייתי מוכנה לחזור רק בשבילם ל24 שעות.
ולמדתי שחורף יכול להיות גם כיף. כן, אני, ילדת הקיץ, מצאתי את השמחה שבחורף. ואפילו שמעתי את עצמי אומרת אתמול "כבר בא לי שירד שוב שלג"...
עברו עלי 10 חודשים מרתקים, עם עליות וירידות, כמעט בלי ימים שישבתי משועממת בבית ולא התחרטתי על ההחלטה לצאת לשליחות אפילו לא פעם אחת!

ומחר אני בבית. מצפה לחומוס ומלפפון חמוץ במלח. וגולדסטאר. ממממ גולדסטאר.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק. כל כך הרבה אנשים לראות. כל כך הרבה אירועים להיות בהם.
אני מקווה לא לקפוץ מעל הפופיק, אבל להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי, אני אמצא את עצמי רצה ממקום למקום ומנסה לעשות הכל בבת אחת.
בנתיים התכנון הוא לשבת במרפסת, עם קפה קר ועיתון 7 ימים בסופ"ש. מי שרוצה מוזמן להצטרף (ציפור קטנה לחשה לי שגם מצפה לי חמין ביום שבת. לא ברור איך זה מסתדר עם השרב שאותה ציפור סיפרה לי שיש בארץ, אבל איזה כיף!)

דבר אחד אחרון. בקשה לי לחברים והקרובים. חודשיים זה אמנם הרבה זמן, אבל אני יודעת שכולכם עסוקים בחיים שלכם, וזה שאני מגיעה לביקור מולדת לא אומר שהכל צריך לקפוא במקום וכולם צריכים לעמוד דום כשאני מתקשרת. (ראיתם איך התבגרתי?) בכל זאת, אני מבטיחה לעשות הכל כדי לראות את כולם ואני אשמח אם תעזרו לי לעשות את זה.
זהו, נתראה בקרוב, עם חיוך גדול :)

שתה אשתה ארבע כוסות

יש איזה הרגשה כזאת של סוף. אבל היא קיימת כבר הרבה זמן. יותר מידי זמן. מאז שהייתי צריכה להחליט אם להישאר. כי מי בכלל מחליט דברים כאלה באמצע השנה?! צריך לדעת הכל ואז להחליט.
לא חשוב. החלטתי.
ואני מאוד מרוצה מההחלטה. אני ממש מחכה כבר להגיע לשנה הבאה, לפתוח את השנה עם ידע, ולא לגלוש ככה סתם בפייסבוק. אלא לגלוש בפייסבוק עם מטרה.
השבוע הזה עבר לי ממש לאט. בד"כ כבר ביום שני אני אומרת "הי, עוד מעט סוף שבוע!" ובאמת מרגישה ככה. השבוע התחיל לי כבר ביום ראשון בערב. ובעצם הרגיש לי כאילו מעולם לא נגמר. למרות שהיה סופ"ש מלא הרפתקאות עם מעין ויעל שהגיעו מטורונטו. לקחתי אותם, יחד עם ניר וגלית לסיור מונטריאולי טיפוסי. ראינו ה-כ-ל! טוב, לא ממש הכל. אי אפשר להספיק הכל ביום וחצי. אבל כן יצאנו קצת מהעיר.
לא יאמן כמה היה חסר לי קצת טבע. קצת אויר. קצת מים זורמים. ישבנו ליד איזה סטרים קטן שאפילו אין לו שם והרגשנו כאילו אנחנו בירדן ועוד שניה מאחורי הסיבוב יש את הקייאקים של הגושרים. מצחיק.
היה תענוג. היינו בחוות ייצור מייפל. כן, הם אשכרה דוחפים ברז לעץ וככה יוצא המייפל. טוב, זה לא ממש סירופ כשזה יוצא מהעץ  אבל אחרי תהליך לא מאוד ארוך זה הופך לסירופ.
וווואוווואוווו, על כמות הדברים שאפשר להכין עם מייפל. ואני לא מדברת רק על המתוקים. נראה לי ישימו תווית "לא כשר" על כל הבלוג הזה אם אני אתחיל לספר מה אכלתי שם. וניסיתי הכל!
בוא נגיד רק שגולת הכותרת היתה שהמלצרית ניסתה להסביר לנו מה זה מנה מסויימת ולא הפסיקה להצביעה על האוזניים.
העדפתי לא לשאול.
ט-ע-י-ם.

אז השבוע התחיל כבר ביום ראשון בערב עם אירוע. יום שני ארוחת תודה עם כל הסטודנטים הפעילים. שלישי הרצאה, רביעי תערוכה... ואני כבר בלי אוויר. מזל שיום שישי יש חופש.
דווקא אני מרגישה שהגעתי להרבה הישגים פה. קשרים עם משרדים, מחלקות, מלא מלא מלא סטודנטים. כאלה שסתם חברים, כאלה שמתקשרים או שולחים אימייל כי הם רוצים להגיע לישראל. הצלחתי להגיע למה שרציתי. ולא, אני לא מתכוונת לעשות עכשיו בדיקה של אם השגתי את המטרות שלי. אני עוד לא שם.
אז למה בעצם אני בהרגשה רעה?
געגועים אני מניחה.
פעם ראשונה שאני לא חוגגת חג בבית, ולא מבחירה, ולא כי זה ממש חשוב לי לחגוג אותו בבית. אלא אני ממש מתגעגעת. והמסורות הקטנות. והגפילטע של סבתא. והחזרת של סבתא.. ממממ ... והנסיונות להכין עוגה כשל"פ. והביטוי כשל"פ (קופ, הגעגועים) ובכלל...

סוג של מועקה כזאת, וקוצר רוח שאני כבר בקושי יכולה לסבול. מזל ששותים 4 כוסות (ואם התחלנו כבר לספור, אני בשלישית השבוע...) כדי להדחיק.
אז, כן, כבר 8 חודשים פה. זה רץ. יש לי עוד חודשיים ואני חוזרת לארץ הקודש. התחלתתי לחשוב גם על כל המונח הזה של "קודש". למה היא קדושה לנו? זה ה"מוד'ר לנד"? זה בגלל שנולדתי שם? זה הארץ המובטחת? זה ירושלים?  לא יודעת, עוד לא ממש עניתי על זה.
אני ממש מחכה לסופ"ש הראשון בארץ. להגיע רגע לים, לשבת על החוף, לשתות איזה גולדסטאר. יש שאומרים שאני כבר שם. לפחות במחשבה.

בנתיים, שיהיה חג שמח. תשתו עוד כוס אחת לחיי.

Do you have the time to listen to me wine about nothing and everything all at once?

אז אחרי הפוסט החורפי במיוחד של פעם שעברה, הסערה חלפה לה ונעלמה כאילו מעולם לא היה פה חורף.
היום היה 21 מעלות שלמות בחוץ! פשוט יום מושלם למצעד לכבוד הקדוש פטריק.
מי היה בכל הקדוש פטריק? נראה שרק מי שמראיינים אותו בטלויזיה יודע לענות על זה. כל שאר אלפי האנשים שהיו ברחוב היום נהנו מהשמש, מהאפשרות לשתות ברחוב ופשוט לחגוג את סופו של החורף!
ניסיתי להיכנס לאוירה האירית כבר מיום שישי. גלית וניר הגיעו לארוחת ערב עם פאי רועים מסורתי ופשטידת ירקות (שלא צלחה כי שכחתי את השמנת החמוצה בחוץ). בשבת בבוקר ניסיתי להכין קאפקיקס ירוקות (שלא צלחו, כי מסתבר שאי אפשר להכין קאפקייקס לא בתוך תבנית של קאפקייקס) עם זיגוג ירוק (שדווקא היה נהדר). וכדי להשלים את החוויה הקולינארית, היום בבוקר עשיתי לי סנביץ' עם חביתה ירוקה! היה מוצלח מאוד!

אני דווקא אוהבת את סאם איי אם.
בסוף, הכל אכיל, וכמעט הכל נגמר. הנאפקייקס (לא קאפקייקס) הלכו למסיבת בית אצל קרוליין מהמשרד שלי, החביתה נאכלה בדרך ומהפאי רועים יש לי ארוחות צהרים לכל השבוע!
את הפשטידה לא היתה ברירה, נאלצתי לזרוק לפח. השם יקום דמה.
מבחינת חגיגות, אין ספק ש יש מה לחגוג.
פטריק הקדוש היה מי שהביא את הנצרות לאירלנד, היה נגד העבדות ולפי האמונה גם גירש את כל הנחשים מהאי. כן כן.
כל שנה ב-17 למרץ חוגגים פה בטירוף מאז 1824!
אנשים מתחילים לשתות על הבוקר, ומנסים לשבור שיאים משנים קודמות. שותים עד שאי אפשר לשתות יותר, ואז שותים עוד קצת. אני חייבת להגיד, הרגשתי קצת אאוטסיידרית. אני עוד לא מכירה את המקומות השווים לצאת אליהם, ממש לא מכירה ברמנים שיתנו לי צ'ייסרים חינם ובכלל עוד מרגישה תיירת, בעיקר בגלל השפה. כן, צרפתית. עדיין.

והיום , איכשהו יצאה גם השמש והיה מזג אויר שפשוט הזכיר לי את הארץ. ההרגשה היתה כמו של מסיבת רחוב בפלורנטין, רק שכולם היו מחופשים לשדונים ולבושים ירוק. בורדל מטורף ברחוב. כולם שותים, צוחקים, מצעד שהולך בצורה די עצמאית, בלי גדרות וכמעט בלי שוטרים. כל מקום עם מרפסת עולה על גדותיו ובעיקר ממש שמח!


וזה בדיוק מה שהייתי צריכה ובדיוק בזמן! קצת להחזיר לעצמי את האנרגיות.
בכלל לא שיתפתי איך עבר פה אירועי שבוע האפרטהייד. זה שבוע כזה שארגונים פרו פלסטינים מנסים להכפיש את ישראל בהרבה דרכים. חלק במסווה של אמת, חלק בהרבה כותרות יפות. המון המון על ידי שיווק מאוד חכם ורגשי.
ה"שבוע" במונטריאול, לא ממש שבוע, בערך שבועיים, הולך ונהיה שקט יותר ויותר בשנים האחרונות. אבל שקט או רועש, עם תגובה, בלי תגובה או עם תגובה עקיפה מצידנו. הייתי צריכה לראות על מה מדובר.
עורערתי.
הרבה שיחות מקדימות עם סטודנטית מהצד השמאלי של המפה. קצת התמודדות עם איך ההסברה מהצד הימני של המפה נראית. ובעיקר חפירות עצמיות.
אחרי שרואים במשך שעה את מה שהפצצות על עזה גורמות, אי אפשר שלא לשאול את עצמך האם זאת הדרך היחידה.
מצאתי את עצמי שואלת את עצמי (ואמרתי לעצמי שקצת הגזמתי) האם מה שגדלתי עליו הוא לא נרטיב רק של הצד "המנצח". ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עלו לי שאלות כמו מה באמת אנחנו עושים, מה אני באמת יודעת על ההיסטוריה, מה אני באמת יודעת על מה קורה עכשיו. איך אפשר לנסות לפתור את זה. האם ההבדלים בתרבויות וביעד הסופי (מישהו אמר ואנזה?) עד כדי כך מהותיים?
בקיצור, התחלתי לשאול שאלות, התחלתי לזכור תשובות. התחלתי להפתח לתחום הזה שנקרא פוליטיקה. ההארד קור. שכל עוד היה לי נוח, העדפתי לא להתמודד עם זה. היום אני לא יכולה. וגם אם בסוף אני אמצא את עצמי באותו "מרכז מתון" אני לפחות אדע למה אני שם.

אז כן, היו שבועיים בהחלט מתישים, ולא רק בגלל שעות עבודה ארוכות או הרבה אירועים שארגנתי. אבל מתיש נפשי, מנטלי, לא הייתי בסייטואציה הזאת הרבה זמן. ואני שמחה שמצאתי את עצמי שם.
אין לחזור לאחור, אלא רק להתקדם הלאה.
להמשיך להתפתח, להתקדם, ללמוד על עצמי עוד דברים ולנצל את מה שיש לשליחות הזאת לתת לי.

עד הפעם הבאה, תמשיכו לחייך!

חורף.... וקררררררררררררררר

פה חורף. הגשם לא מטפטף על העורף. אבל לגמרי צריך ללבוש מעיל כל החורף. חורף...... וקרררררררררר!
אחרי שבועיים ללא שלג, שבועיים בהם לבשתי את המעיל הלא כל כך גדול שלי, שבועיים בהם במשך כמה ימים תפסתי את עצמי אומרת "לא כל כך קר" ואפילו "חם היום". אחרי שבועיים שקיווינו שנוכל להגיד ממש בקרוב "זה? זה החורף של מונטריאול שכולם הזהירו אותי ממנו?!"
התבדתי. לא, אי אפשר להגיד את זה. החורף המונטריאולי הוא לא קל בכלל. בסופ"ש האחרון התחילה סופה שלא מראה סימנים של ללכת מפה בקרוב. סופה. כן, כן. כזאת עם שלג, עם רוחות שלא היו מביישות את הקוסם מארץ עוץ, ובעיקר עם מצברוח של להישאר בבית. מאוד קל להגיד "קר בחוץ אז היום אני אשאר בבית" על כמעט כל יום פה!
אבל לא, אני לא אתן לחורף לנצח אותי. יש מה לעשות בחוץ אז זה מבטל את הצורך של להישאר בבית!

אז מה עושים אתם שואלים? כשהכל מסביב לבן ואי אפשר פשוט לצאת אלא צריך לתכנן לצאת 3:40 דקות לפני הזמן כדי לשים את הנעליים והמעיל?
יש, יש מה לעשות. כשרק הגעתי לפה שאלו אותי אם אני עושה ספורט חורף. אמרתי שקצת. גיליתי שהרבה. זאת אחת הדרכים היחידות לא להתבעס מזה שקר בחוץ אלא אשכרה לשמוח כשיורד יותר מ20 ס"מ שלג.
סנואובורד - לגמרי התאהבתי. עד עכשיו נהניתי, התלהבתי, התמגנבתי. עכשיו אני ממש יכולה להגיד שאני גולשת. מה שיומיים אינטסיביים עושים לרמת הגלישה. זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה אבל זה גם הרבה יותר פשוט ברגע שעולים על הבורד. השלב הבא הוא בהחלט לקנות ציוד ולהיות רצינית לגבי זה. אמנם ימי הגלישה שנשארו פה מתמעטים, ואני לא אוכל לנצל את הציוד הזה עוד הרבה זמן, אבל הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

החלקרח- זה נשמע כמו משהו שעושים רק שעולים לכיוון מטולה. כן שם, בפארק ק-נ-ד-ה! אבל זה בהחלט נחמד. בזה הסכמתי להשקיע כבר אחרי פעם אחת שהחלקתי. מחליקיים לא עולות יותר מידי, וזה נחמד שיש את הנעליים שלי. אפשר פשוט להגיע לזירה, להחליף נעליים ולהחליף. סוג של ויני וידי ויצ'י שכזה. יש פה אגמים קפואים בכל פינה, וכשלא מאוד קר אז זה ממש נחמד אפילו לגלוש בלי מעיל. מרגישים כמו בלרינות על הקרח, גם כשלא ממש יודעים מה עושים. אבל לאט לאט אני שמה לב שפתאום אני מצליחה לעשות סיבוב, להחליק אחורה, ואפילו למדתי לעצור. עוד לא הצלחתי להחליק על רגל אחת ממש אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

מעבר לספורט, לעצלנים באמת, צריך קצת לפתוח את העיניים. ולפתוח פה את העיניים לא ממש מספיק, כדאי גם להבין מה כתוב, בצרפתית! מונטריאול מודעת לקור שלה ולזה שלא רואים הרבה אנשים בחוץ ולזה שזה מעלה את שיעור הקפיצות לפסי המטרו בעשרות מונים. אז יוצרים פה דברים שמלהיבים אותך על חורף.


Fete de Neige - פסטיבל השלג. אמנם לילדים אבל איך אומרים מצאתי את הילדה הפנימית (הלא מאוד חבויה) שבי. והתלהבתי מכל דובי שלג ענק, מכל החלקה על אבובים במורד הגבעה, מכל בובות פרווה ענקיות שמסתובבות ומחבקות אנשים רנדומלית, מלפסל בקרח ולבנות איש שלג, ובעיקר מלשפוך מייפל רותח על שלג ולעשות מזה סוכריית מייפל!

איגלו פסט- המונטריאולים המשוגעים האלה. מסיבת טבע הם מרימים פה. כן, טבע, כן בחוץ. היו פה 3 סופי שבוע של "דיג'יי מגרמניה, ים כוסיות, תבוא יהיה אש". מוזיקה אלקטרונית וים אנשים שרוקדים תחת כיפת השמיים, רצוי לבושים בחליפות סקי בצבעים מזעזעים. אז יש שימוש לאוברולים שאמא היתה גולשת איתם בשנות ה80. לצערי, כשנזכרתי שאני אולי כן רוצה ללכת, וסוף סוף נשארתי בעיר לסופ"ש אחר, נגמרו הכרטיסים. אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

Montreal en Lumier - פסטיבל האורות. סתם עוד סיבה להוציא אנשים מהבית. לוקחים איזור שלם ומאירים אותו באורות צבעוניים. אבל זה לא נגמר בזה. הם בנו מגלשה ענקית (שטוענים שהיא מחלללב) ומחלקים מזחלות לאנשים להחליק למטה. בדגש על מחלקים. 3 איגלואים ענקיים מפלסטיק עם מסעדות /ברים בפנים, דוכנים לבירה במחיר לא כל כך מופקע ומרשמלו על מקל במחיר מאוד מופקע (2.50$ ל5 חתיכות מרשמלו. בחיים לא חשבתי שאני אשלם 50 סנט למרשמלו! אבל בעצם אם מחשיבים את המקל, רק הוא שווה איזה 2 דולר...) ומדורות בתוך חביות. D.J ו V.J שמקרינים את ה"אמנות" שלהם על קירות של בניינים. ואפילו- גלגל ענק!


ובמסגרת פסטיבל האורות : לילה לבן - Nuit blanch . ביום שבת לסגור את הפסטיבל מקומות היו פתוחים עד, שימו לב לזה- 3 לפנות בוקר!! האמת, קצת התאכזבתי. רוב האטרקציות לא היו פתוחות עד מאוחר. ואפילו הריקודי סווינג שהיו פתוחות עד 3 , לא באמת היו ריקודים אלא להסתכל על חבורה של חובבנים רוקדת. משהו מוזר פה במונטריאולים האלה. אבל נו, יש פלוסים ויש מינוסים.
הבעיה העיקרית בלילה הלבן היא שפתאום צנחו הטמפרטורות וחזר השלג. אז אולי גם החורף החליט לתרום משהו ללילה ולעשות אותו באמת לבן אבל טיפ קטן- בטמפרטורות כאלה, כדאי לתכנן לאן ללכת ולא סתם לחפש את עצמך בעיר. כן, עוד דרך להתמודד עם הקור. אז לא תפסנו את הפינגווינים שהסתובבו חופשי בביודום, ולא ראינו הופעות, ולא טעמנו מיני מאכלים. אבל, הי, בשביל זה יש את שנה הבאה, לא?

ויש גם את מה שעשיתי היום. ביום חורף חורפי במיוחד, שלא יורד שלג, אז הרבה יותר קר (זוכרים, אפקט החממה עם עננים וכאלה, שיעור ביולוגיה כיתה ד'?) כרגע בחוץ, 8- מעלות אבל מרגיש כמו 18-. ולא, זה לא אני מגזימה, ככה בתחזית.

השעה כמעט 4 ועוד לא יצאתי מהמיטה. עם השמיכת פוך הענקית שלי, עם הלפטופ, פייסבוק, סקייפ וחברים, עם ספר חדש שקראתי את הפרק הראשון שלו כבר פעמיים כי אני לא מצליחה להתרכז, עם תכנונים למה עושים מאוחר יותר.
משהו בקור הזה מאשר לך את ההישארות בבית. וכל עוד לא עושים את זה בלית ברירה, אלא מכריזים על יום בית (כי מי המפגר שיצא ב18- מעלות החוצה?!) אפשר לעשות את זה יום ממש נחמד. עם סרטים, ופופקורן (קניתי מכונת פופקורן רטרו!) וארוחת בוקר מפנקת של פריטטת ירק וכוס מיץ תפוזים, וקפה נמס כי ההורים היו פה לא מזמן.
וחם ונעים בבית, לפחות 23 מעלות! אין על החימום והחלונות הכפולים של מונטריאול.אני עם גופייה ובלי גרביים. ולקבוע לארוחת ערב ביתיות, ולהכין ממולאים (אצל ניר וגלית) ולטעום מלא סוגים של אלכוהול, ולעשות ערב קוקטיילים בבית.
בעיקר מה שאפשר להגיד, זה שכנראה אחרי שנה הבאה, אני לא אמצא את עצמי גרה במקום עם חורף חורף, כזה אמיתי. אז למה לא לנצל את השנה כדי ללמוד איך להתמודד איתו, ושנה הבאה לנצח באמת!
בנתיים, משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך, ולהתגעגע. נשיקות!

לבד לבד לבד לבד

אז ההורים באו והלכו.
10 ימים. כבר דיברתי על זה פעם שזה הרבה. תכל'ס הרגיש לי הרבה יותר מ10 ימים, היה ממש עמוס. אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, לא ברור לי לאן עף הזמן?
אז טיילנו קצת, כמה שיכולנו להוציא את האף מהבית. בכל זאת, בד"כ היה רק 10-, רק בסוף שבוע היה ממש קיצוני של מרגיש כמו 26-.
 אכלנו הרבה. ואפילו נסענו לאוטווה להחליק על התעלה הקפואה הארוכה ביותר בעולם. 7.5 ק"מ!

ולא, לא החלקנו לכל אורכה. אל דאגה, אני עדיין עצלנית.
אח שלי לעומת זאת (שבא גם לבקר וישן אצלי בחדר, על מזרון על הרצפה. לא יודעת איך זה קרה אבל חוץ מעוד אנשים בבית לא השתנו לי הרגיל השינה) עלה על המחליקיים והרביץ סיבובים. לעצור, זה כבר סיפור אחר... אבל קפץ גם קפץ.
ואם קודם הדירה שלי הרגישה לי גדולה מידי, עכשיו כשאין ערימת נעליים בכניסה (על מי אני עובדת, עדיין יש לי ערימת נעליים בכניסה, פשוט כולן שלי), כשאין מזוודות מפוזרות בסלון, אין מצעים על הספה, אין ספה, עוד אלמנטים של בלאגן... הדירה נראית ריקה מתמיד. ממש כאילו לקחו לי את העז!
מחר לא יחכה לי קפה על הבוקר, לא סנביץ' לעבודה ולא שיחת בוקר לגבי המשך היום.
אבל מה שכן, הפריזר שלי לא ראה ימים יפים מאלה!
כמות הקופסאות החדשות שמכילות בתוכן מזון!
והכי הכי הכי חשוב... יש לי מצקת! שאינה גורמת לכל מרק לטעום פלסטיק.

אין ספק, התגעגעתי אליהם. התגעגעתי לנוכחות, לבדיחות וגם ל"הצקות". זה לא פשוט להיות כל כך הרבה ימים יחד. במיוחד אחרי חצי שנה שאני לבד לבד. (לבד לבד לבד לבד!) ושליח עבר הזהיר אותי שהוא לקה בחוסר יכולת לתקשר עם אנשים אחרי השליחות שלו. אבל בסוף התרגלתי. ועכשיו זה מבעס שהם הלכו.
כמעט לא ברור לי מה יותר, אני שמחה שהם באו או עצובה שהם הלכו. אבל נראה לי שאני ממש שמחה שהם באו. ורק קצת עצובה שהם הלכו. בכל זאת, עוד 3 וחצי חודשים אני מגיעה לביקור.
ביקור?
כן, ביקור.
החלטתי להישאר עוד שנה. מרגיש לי שאם אני לא חוזרת לפה אחרי הקיץ, אני מפסיקה תהליך באמצע. ולא שיש בעיה עם זה אבל מרגיש לי שבאתי לעשות משהו ואני רוצה לעשות אותו כמו שצריך.
יש המון סיבות ללמה כן להישאר. וגם הרבה סיבות ללמה לא. אבל בשבוע האחרון כל פעם שדיברתי על זה מצאתי את עצמי מסנגרת על למה להישאר. ונראה לי שזה האינסטינקט.
אני מבינה את הדברים הכרוכים בזה. אבל גם בטוחה שהכל זה לטובה (אז אל תבכי ילדה...)
כל החברים שלא הספיקו לבוא לבקר- יש לכם עוד הזדמנות. ואם אתם באים לבקר, תעשו טובה ותבואו ליותר מלילה אחד.

אז עכשיו באמת חזרה לשגרה. לים הדברים שמתוכננים בחודש קדימה. ולהשגת המטרות החשובות שבלעדיהן לא הייתי מטיילת ומסתובבת לי בכל צפון אמריקה, ומשיגה לי צ'ייסרים חדשים לאוסף.
אז לילה טוב, חלומות פז.

לכו לישון עם חיוך ותתעוררו עם אחד.

חצי שנה בתפוצות

יש ימים שכל מה שאתה חושב עליהם זה היום למחרת.
היום זה יום כזה.
ההורים שלי מגיעים לבקר!! אני כל כך מתרגשת. אני לא מאמינה שזה מחר!!
לא ראיתי אותם חצי שנה. חצי שנה!
אני כל כך שמחה להראות להם את העיר, את השגרה שלי, מה אני עושה פה, איך אני הולכת לעבודה, מה אני אוכלת, או בעצם, לא אוכלת...
לא קניתי מצרכים כבר שבועיים! פשוט לא היתה לי שניה לקניות, או לבישולים. מזל שלניקיון מצאתי זמן. מה לעשות, בכל זאת אני מארחת פה את ה-ה-ו-ר-י-ם שלי!

וואו, כמה סימני קריאה עד פה.

אבל כדי שאני באמת אדע לאן לקחת אותם ומה לעשות עם החורף הזה, יצאנו כוח חלוץ לבדוק את השטח. ועוד איך כוח חלוץ.
ופה זה בעצם המקום, (ולא הזמן, כי הזמן היה צריך להיות מזמן) לספר על ה"הומי'ס" שלי.
ניר וגלית.
חברים טובים. ואני מתכוונת לזה. לא בקטע של "חברים מקנדה". אני מאמינה שגם אם היינו נפגשים בארץ הייתי מתחברת אליהם מאוד. אנחנו מבלים המון שלושתנו יחד, ואני מרגישה גם חברה של כל אחד בנפרד. אז זה בעצם אומר שיש לי פה "ידיד", יש לי פה "חברה" ואפילו "חבר'ה". כל כך הרבה בכל כך מעט.
זה לא קל להיות חברה של זוג. כי בעצם, הם זוג והם כל אחד בנפרד וכמו שאני מספרת משהו לאמא ומניחה שהיא תספר לאבא, אני קצת מניחה את זה לפעמים לגבי ניר וגלית. ושוכחת שהם שני אנשים נפרדים.
אבל הם מאוד שונים. וקשה מאוד להניח שהם יישות אחת.
מה שכן אפשר להניח, זה שאם אני עם שניהם, סביר להניח שהטלפון שלי לא יצלצל באותו זמן...
ואני חולה עליהם, ביחד וכל אחד בנפרד.
אפילו יש לנו משחק. "כולמיודימתזה" או "נחלת הכלל". בגדול, אם מישהו אומר משהו שלאחרים אין מושג שזה קיים הוא צריך להוכיח שזה נכון, ואז צריך לבחור צד שלישי שלא היה נוכח בויכוח (וכן, ניר מלמד אותי להתווכח. למרות שההגדרות שלנו לויכוח, עימות וריב קצת שונות, אבל אפשר להתווכח על זה) והוא מכריע אם באמת כולם יודעים את זה או לא.
כן, קצת מסובך להסביר, אבל בגדול, זה ממש מצחיק.

אז כוח חלוץ.

נסענו לעשות סנואובורד בשבת. היה מדהים. טראמבלאנט היא בהחלט עיירה ציורית ולגלוש על ההר (ולרכב על הסנואבורד) זאת הרגשה שאין שניה לה. וכן, גם ההרגשה של יום אחרי שאני לא מצליחה להרים את היד בגלל שכל השרירים תפוסים לי זאת עוד הרגשה שאין שניה לה.
משם לבחון את האיגלופסט, משם את מבחר האוכל הסיני שיש לבופה בצ'יינה-טאון להציע ויום למחרת את "fete-de-neige" פסטיבל השלג.




העיר הזאת מגניבה. כן, מסתבר שיש מה לעשות גם בחורף, בעיקר כשלא מינוס מלאנתאלפים. עכשיו בכלל מתחיל להתחמם. כבר אין 20- מעלות אלא "רק" 8- והשמועה ברחוב היא שזה אחד החורפים החמים שהיו פה. כן, כן, זה אפילו היה בחדשות. ולא ב5 דקות האחרונות של מזג האויר. אלא ממש ממש כתבה על כמה מעלות בכל עיר ביבשת.

בכל מקרה, חזרתי לטירוף.
טירוף טוב. דברים קורים, ובהחלט כל שבוע שעובר אני אומרת מחדש "רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קורה ואיך עובדים פה". ובעצם, רק עכשיו. וכבר עכשיו הגיע הזמן להתחיל להחליט על שנה שניה. וכמו שמכירים אותי, אני שונאת להחליט. אז טוב שאמא ואבא באים לעזור לי.

אז מה אומרים - להישאר או לא להישאר?

הכל קורה כל כך, קורה

שליחות.
מה בעצם מרכיב שליחות?

שליח - אני. מה שאני מביאה איתי, האופי שלי, הרצונות שלי, השאיפות שלי, הציפיות שלי.
מקום - חו"ל. אני לבד. במקום חדש, בשפה חדשה, עיר חדשה, עוד שפה חדשה.
תוכן - ישראל. מאיפה בכלל להתחיל? פוליטיקה, תרבות, אוכל, נופים, עברית.
משרד - עבודה בצוות, עבודה לבד, בוס, סופרוויזר, שעות עבודה, סטודנטים.
נסיעות - כנסים, טיולים, מפגשים, מטרו, סאבווי, מטוסים, רכבות, אוטובוסים. חברים, מכרים, עובדים.

אז מה בעצם הופך שליחות למוצלחת?
איך עם כל כך הרבה גורמים מצליחים לסנכרן את כולם להיות מוצלחים? להיות טובים? להיות?

וכל הזמן קורים דברים, ומשתנים דברים ומתפתחים דברים. ומה שקורה היום לא קורה אותו דבר מחר. וההרגשה שיש לי היום לא בהכרח נשארת מחר. והאפקט המוצלח שיש לגורם אחד משפיע על גורם אחר. והאפקט של גורם פחות מוצלח יכול להעיב פה על כל שאר הדברים.

בכלל רציתי לכתוב על ווגאס. על חופשת חורף. על סוף הסמסטר.
סוף הסמסטר. פתאום עולה לי בראש, מה עשיתי עד עכשיו? אני עומדת בציפיות? של עצמי? של אחרים ממני? באיזה ציפיות אני צריכה לעמוד? האם כגודל ה... וזה?
נגמר הסמסטר, כולם יצאו לחופש. אז גם אני נסעתי. לא לארץ, לא לתגלית. זה גם סיפור שהסתבך. בעצם הוא לא כזה מסובך, אני די מבינה מה קרה. אבל באיזהשהו מקום לא כל כך בא לי להבין.

אז ניסיתי להוכיח שלא חובה לנסוע לארץ כדי להנות בחופשת חורף. "לקחתי" את איה, שליחתנו לסנטה קרוז, ונסענו למקום חם יותר. הכי דרומי שיכולנו למצוא. סן דייגו.
וסן דייגו מטריפה. מעבר להכל, יש שם שמש. והלכתי עם כפכפים! חצי מהתמונות שלי הן של הרגליים שלי חשופות.

טוב אולי לא חצי מהתמונות, אבל כל כך התלהבתי מזה. ואני מבינה כמה השמש חסרה לי.
אבל נו מילא, חוויה וכאלה, לא יצא לי לגור עוד פעם בשלג, ספורט חורף וזה.





אבל בכלל רציתי לדבר על ווגאס. ואולי מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס. כל מה שיש לי להגיד זה שהיא לגמרי מה שמספרים עליה. ובטח היתה יכולה להיות יותר...


יש למה לחזור.





בכל מקרה, אז יו אול נואו מהפוסט הקודם, החזרה הפילה אותי למשכב. אולי אני בכלל אלרגית לטיסות. זה גרם לי לבעסה קלילה, ולחזרה קשה לשגרה. משבר סמסטר שני. פתאום זה לא רק ציפיות אלא גם אמורות להיות תוצאות עד עכשיו. ומה זה בכלל תוצאות? איך מודדים את זה? ואיך אפשר להצליח כשכל הזמן נוסעים. אז מתכננים דברים, ומריצים מיילים, ומחכים לתשובות ולא הכל קורה כמו שאני רוצה שיקרה, ולא הכל תלוי בי. ובסוף לאט לאט, ואולי בעצם מהר מהר גם הסמסטר הזה יעוף לו. ואני רק יכולה לקוות שבסופו יהיה לי יותר קל להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי מה עשיתי. וזה מה שהכי חשוב. לעצמי. לא לוותר, להתמודד, לא לפחד אבל גם לא להקשות, לא לרדות ולא להתייסר. לא להסתכל על כל משימה כאילו היא הדבר הכי קשה בעולם. ולא לקחת כל מכשול כמובן מאליו.
מובן? מאליו?
ואז פתאום אני מבינה שעברתי חצי, ועוד שניה כבר צריך להחליט אם החצי הזה יהיה רק רבע. אם אני הולכת לעבור את זה שוב. בעצם לא שוב, אלא עוד שנה. כי יש יתרונות בשנה שניה. יש לה שנה ראשונה לפניה.
עד עכשיו זה היה ברור כשמש (או כשלג ככל שמדובר בקנדה) בטח שזה שנתיים. בטח. בטח? עכשיו אני מתחילה לחשוב על זה. עכשיו בא לי הבירה שפירא לראש. (ותעשו לעצמכם טובה ותיכנסו לסרטון. לא צחקתי ככה מאז... הממ... לא יודעת, מי אמר לי לאחרונה שהוא מתגעגע לצחוק שלי?)
טוב, הגיע הזמן לעשות חושבים. אולי בעצם אני עושה חושבים כל הזמן. אולי זה החושבים שלי.
ותודה לכל חבריי הפסיכולוגים בלוני. ואם הבנת מה זה אומר, כנראה שאתה שליח בקנדה.

רק חזרתי לשגרה ושוב הוצאתי את עצמי ממנה. אל טורונטו לכנס שליחים. ועוד לא הספקתי להגיד ג'ק (גם בלי לקבל צ'ק) וביום חמישי אני טסה לפלורידה. לפחות שם תהיה שמש. או לפחות כך אני מקווה.
ואז אחרי זה אני אכנס לשגרה.
או שלא.


אז תגיד רפי, שגרה זה רע?

אני עוברת לעברית

אין מה לעשות, בסוף הכי קל לי להתבטא בעברית.
שלמה יידוב שר את זה יותר טוב ממני. וזאת גם בדיוק הסיבה שאני אומרת תמיד שיהיה לי מאוד קשה לצאת עם מישהו לא ישראלי. מישהו שלא יבין אוטומטית על מה אני מדברת. אבל בעצם סביר להניח שגם דובר עברית מלידה לא ממש יצליח להבין על מה אני מדברת בכזאת קלות.

בכל מקרה, עבר מלא מלא זמן מהפוסט האחרון, ועברו מלא מלא דברים.
מאיפה להתחיל בכלל?!

אני חושבת שאני אתחיל מהסוף.
כלומר, לא הסוף שלי, כי אם זה הסוף שלי אני בצרות.
משועממת, בפיג'מה עם שבבי עוגיות על הפרצוף.
היום לא עשיתי כלום. כלום כלום, גם לא כביסה. בעצם אפיתי עוגיות. אבל גם זה מבצק מוכן שרק צריך לאפות בתנור. יצא ממש ממש טעים אבל נו, זה לא ממש נחשב לעשות משהו.
למה לא עשיתי כלום? יש לזה מליונים של תירוצים.
הראשון והעיקרי הוא שהייתי חולה כמעט שבוע. חולה חולה, לא בכאילו. עם חום, טישו, כדורים והכל. אפילו כמעט הלכתי לרופא. אם לא היה כל כך קר בחוץ, אולי אפילו הייתי עושה את זה.
כמה קר? קר מאוד. זה הסיבה השניה. אמנם היום היה רק (!) 2- מעלות בחוץ, שזה נעים לכל הדעות, אבל פשוט הסרבול הזה של חורף לא עושה חשק בכלל בכלל לצאת מהשמיכה.
השילוב הזה של קור ושל מחלה ושל חוסר יציאה מהבית גורם לי למרמור עז ולפרץ קללות בלתי נשלט.

זה כל כך קשה להיות לבד, בצד השני של העולם, חולה, בלי אוכל בבית ושלאט לאט נגמרות התרופות. בקושי לאמא יכולתי להתקשר בגלל ההבדל בשעות. התחלתי ממש לרחם על עצמי. התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה? למה דווקא מקום עם כל כך הרבה חודשי חורף? אולי עדיף מהר מהר לבטל הכל לחזור הביתה? וממש אבל ממש לא להתחייב לשנה שניה?

עכשיו אני מרגישה יותר טוב. כבר קצת יצאתי מהבית, וראיתי שגם כשיש 11- בחוץ, זה בר התמודדות. (ותודה לאבא על המעיל מסין) רק צריך לקנות נעליים באמת לחורף. (ולא, איתמר, מה שקנינו יחד ממש ממש לא מספיק.) הסתכלתי קצת מסביב והשלג באמת גורם להרבה דברים להיראות שלוים יותר. האופציה לספורט חורף ממש מעבר לפינה ורק צריך לאזור כוח ולצאת.
אז זהו, היום וויתרתי לעצמי אבל מספיק. אני במונטריאול, אחת הערים היפות בעולם, אם לא בקנדה, אני צריכה לנצל אותה. אז אם לא לצאת לקרוע את העיר, ללכת לשבת בבאיזה בית קפה צרפתי עם ספר. או לקחת את המחליקיים שקניתי ופשוט להחליק קצת על הקרח.

בסך הכל זה חוייה חד פעמית ואני לא יכולה לתת לה לעבור לידי. למי שלא נמצא פה הזאת כל הנסיון הזה בטח נראה מטריף, אני חיה בחו"ל. אבל זהו בדיוק. אני חיה פה. יש פה שגרה ויום יום and bad times too like you... אבל בסך הכל, כן, זה לא משהו שיש בארץ. ואני מתגעגעת לשמש, ולקלות שבלהסתדר בלהגיע ממקום למקום. ולקבוע עם חברות לקפה או לבירה. ולהרים טלפון בלי לחשוב על השעות או המחירים. ולגולדסטאר ולכפכפים. ולאמא ואבא. ולכמה מובן מאליו לקחתי את הקרבה המשפחתית.

אז זהו, אני מנסה לקחת את החוויה הזאת כמו שלקחתי אותה עד עכשיו, ולא לצפות כל הזמן למה שעומד לקרות אלא לחיות את מה שקורה. לא להתגעגע יותר מידי (רק קצת) ולהעריך את מה שיש לי עכשיו ולא לחשוב יותר מידי על מה יהיה שאני אחזור ומה אני מפסידה בנתיים במקום אחר. לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. ועל זה מגיע לי פרס "פריגת". מה הפרס? צב!

וואוו, יוצא ממש הרבה כשכותבים בשפת אם. נראה לי שאת חוויות החופשה אני אשאיר לפוסט אחר. אבל אם חזרה לי חדוות הכתיבה, כנראה שלא יקח לזה הרבה זמן.
מאחלת לעצמי להמשיך לחייך.