אז אני פשוט מוצאת את עצמי תמיד מתגעגעת למה שאין. כשהייתי שם, זה למה שהשארתי מאחור, עכשיו חזרתי ואני מתגעגעת למה שוויתרתי עליו שם.
חזרתי, רציתי את זה כל כך הרבה זמן, התגעגעתי, געגועי על, געגועי אמת. שטתי על גלי הנוסטלגיה בכל רגע שהיה לי. ועכשיו, חזרתי. הייתי מוכנה לזה. כל מי שחזר לפני אמר שאני אחטוף כאפה. אהיה בשוק. אכנס להלם.
אז כמו כשהגעתי לשם לפני שנתיים (בדיוק) כל כמה ימים אני אומרת לעצמי "בטח, עד עכשיו הייתי בשוק, אבל זהו, יצאתי מזה".
בטח.
אז חזרתי. אני פה. מה זה אומר? שאני מחליטה החלטות הרות גורל כמו אם לנסוע לים או לא, אם להישאר בתל אביב לישון ולהיזרק איפהשהו או לא, אם להזמין סלט או סנביץ'... ובסוף, כל מה שבא לי זה להמשיך לשבת במזגן על הספה בבית של ההורים, עם הרגליים למעלה. לחכות שמישהו אחר יקום כדי לבקש ממנו כוס מים ולבהות בטלויזיה. ממש לא חשוב במה, כל עוד זה לא בצרפתית.
נראה לי ששנתיים להחליט לעצמי את ההחלטות, ליזום פגישות ולמצוא אטרקציות הצליחו להגיע לי עד כאן (דמיינו נקודה במעלה הגרון שהצבעתי עליה). אני נחה קצת. לא רוצה להחליט, ובעיקר, לא רוצה להיות "בנתיים". אז אני מוצאת את עצמי הרבה חוזרת למושב, אל הבית, המוכר, הנוח. שאני לא מחוייבת להחליט בו כמעט כלום. חוץ ממה ללבוש בבוקר, וגם מזה אני מתחמקת לפעמים.
אבל זה לא באמת שאני מצליחה להנות מהלא כלום הזה שנחת עלי. כי אני מוטרדת. לא מודאגת, כי אין לי למה להיות מודאגת, בסוף הכל יסתדר. אבל זה כן מטריד אותי. כי בסוף אני חושבת על מה אני עושה אחרי השליחות כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה זמן זה מנקר בי שפשוט לא הצלחתי להחליט עד כה.
אז נרשמתי ללימודים, ואפילו הצלחתי להגיע לפשרה עם עצמי וללמוד בתל אביב, בלי קשר לאיפה תהיה העבודה הבאה שלי. מה שמביא אותי לנקודה הבאה שלי, עבודה. אני מחפשת. וזה גם סוג של מטלה בלתי פוסקת. כל הזמן בחיפושים, כל הזמן שולחת קורות חיים, לא מקבלת תגובות, מקבלת תגובות עם הצעות לא כלכליות, משפרת את הקורות חיים וחוזר חלילה.
אני לא לגמרי בהיסטריה. כשזה יבוא זה יבוא (וזה משהו שאני אומרת גם על תחום הזוגיות, וזה לא הביא אותי רחוק מידי... ;) )
מה שכן, בנתיים הספקתי לחזור לאיזשהו גוון עור שהוא מעל סיד, להתחיל לחזור למשקל שהוא הגיוני לגובה שלא גדל בצורה לינארית למשקל, ולאט לאט לחזור גם לעצמי.
נראה לי שאחד הדברים שסימלו לי את החזרה לעצמי הכי הכי, היתה ההופעה של כוורת. קודם כל, כי הכרטיסים הוזמנו כל כך כל כך מזמן, בתקופה שהגעגוע היה בשיא. (ותודה לעוסקים במלאכה). הנוכחות שלי בהופעה, שסימלה את זה שאני לא "מפספסת פה" כבר יותר. ובכלל כל ההוויה והחוויה של ההופעה שהיתה מדהימה ומטורפת ועשתה לי טוב.
אז עכשיו, מה עכשיו, עכשיו מה?
בנתיים עוד לחזור לישון במושב ולקום פה עושה לי טוב, אולי זה זמני, אולי זה כי זה הבית, אולי זה כי פשוט נעים פה. אז יכול להיות שזה יהיה ליותר זמן.
בנתיים אני עוד מחפשת עבודה, אז זה אומר שאני פנויה לשעשועים, תנצלו אותי! כמו שאמרתי, קצת מתקשה בליזום ולקבוע, אבל פשוט תגידו מה ומתי, סביר להניח שאני אהיה שם. ובמקביל, אם אתם שומעים על עבודה, אני פתוחה להצעות. (וכן, גם פה התחום הזוגי מקביל חחח).
בנתיים אני מרשה לעצמי קצת לרחף, כי מה, רק חזרתי משנתיים, לא?
בנתיים, אני משתדלת לחייך.
לילה טוב
חזרתי, רציתי את זה כל כך הרבה זמן, התגעגעתי, געגועי על, געגועי אמת. שטתי על גלי הנוסטלגיה בכל רגע שהיה לי. ועכשיו, חזרתי. הייתי מוכנה לזה. כל מי שחזר לפני אמר שאני אחטוף כאפה. אהיה בשוק. אכנס להלם.
אז כמו כשהגעתי לשם לפני שנתיים (בדיוק) כל כמה ימים אני אומרת לעצמי "בטח, עד עכשיו הייתי בשוק, אבל זהו, יצאתי מזה".
בטח.
אז חזרתי. אני פה. מה זה אומר? שאני מחליטה החלטות הרות גורל כמו אם לנסוע לים או לא, אם להישאר בתל אביב לישון ולהיזרק איפהשהו או לא, אם להזמין סלט או סנביץ'... ובסוף, כל מה שבא לי זה להמשיך לשבת במזגן על הספה בבית של ההורים, עם הרגליים למעלה. לחכות שמישהו אחר יקום כדי לבקש ממנו כוס מים ולבהות בטלויזיה. ממש לא חשוב במה, כל עוד זה לא בצרפתית.
נראה לי ששנתיים להחליט לעצמי את ההחלטות, ליזום פגישות ולמצוא אטרקציות הצליחו להגיע לי עד כאן (דמיינו נקודה במעלה הגרון שהצבעתי עליה). אני נחה קצת. לא רוצה להחליט, ובעיקר, לא רוצה להיות "בנתיים". אז אני מוצאת את עצמי הרבה חוזרת למושב, אל הבית, המוכר, הנוח. שאני לא מחוייבת להחליט בו כמעט כלום. חוץ ממה ללבוש בבוקר, וגם מזה אני מתחמקת לפעמים.
אבל זה לא באמת שאני מצליחה להנות מהלא כלום הזה שנחת עלי. כי אני מוטרדת. לא מודאגת, כי אין לי למה להיות מודאגת, בסוף הכל יסתדר. אבל זה כן מטריד אותי. כי בסוף אני חושבת על מה אני עושה אחרי השליחות כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה זמן זה מנקר בי שפשוט לא הצלחתי להחליט עד כה.
אז נרשמתי ללימודים, ואפילו הצלחתי להגיע לפשרה עם עצמי וללמוד בתל אביב, בלי קשר לאיפה תהיה העבודה הבאה שלי. מה שמביא אותי לנקודה הבאה שלי, עבודה. אני מחפשת. וזה גם סוג של מטלה בלתי פוסקת. כל הזמן בחיפושים, כל הזמן שולחת קורות חיים, לא מקבלת תגובות, מקבלת תגובות עם הצעות לא כלכליות, משפרת את הקורות חיים וחוזר חלילה.
אני לא לגמרי בהיסטריה. כשזה יבוא זה יבוא (וזה משהו שאני אומרת גם על תחום הזוגיות, וזה לא הביא אותי רחוק מידי... ;) )
מה שכן, בנתיים הספקתי לחזור לאיזשהו גוון עור שהוא מעל סיד, להתחיל לחזור למשקל שהוא הגיוני לגובה שלא גדל בצורה לינארית למשקל, ולאט לאט לחזור גם לעצמי.
נראה לי שאחד הדברים שסימלו לי את החזרה לעצמי הכי הכי, היתה ההופעה של כוורת. קודם כל, כי הכרטיסים הוזמנו כל כך כל כך מזמן, בתקופה שהגעגוע היה בשיא. (ותודה לעוסקים במלאכה). הנוכחות שלי בהופעה, שסימלה את זה שאני לא "מפספסת פה" כבר יותר. ובכלל כל ההוויה והחוויה של ההופעה שהיתה מדהימה ומטורפת ועשתה לי טוב.
אז עכשיו, מה עכשיו, עכשיו מה?
בנתיים עוד לחזור לישון במושב ולקום פה עושה לי טוב, אולי זה זמני, אולי זה כי זה הבית, אולי זה כי פשוט נעים פה. אז יכול להיות שזה יהיה ליותר זמן.
בנתיים אני עוד מחפשת עבודה, אז זה אומר שאני פנויה לשעשועים, תנצלו אותי! כמו שאמרתי, קצת מתקשה בליזום ולקבוע, אבל פשוט תגידו מה ומתי, סביר להניח שאני אהיה שם. ובמקביל, אם אתם שומעים על עבודה, אני פתוחה להצעות. (וכן, גם פה התחום הזוגי מקביל חחח).
בנתיים אני מרשה לעצמי קצת לרחף, כי מה, רק חזרתי משנתיים, לא?
בנתיים, אני משתדלת לחייך.
לילה טוב
