וואו, כמה זמן לא כתבתי.
מאז פסח!!
והיו כל כך הרבה דברים מאז.
פסח, יום הזיכרון, יום העצמאות, חברים מבקרים, אחותי פה, סופ"ש בניו יורק, שבוע בקובה והופסה - מחר אני בבית. אני חושבת שהחודשיים האחרונים הוכיחו לי שעשיתי את ההחלטה הנכונה גם לחזור שנה שניה. איכשהו אני לא רואה סיטואציה בה זה סוף השליחות שלי. התחלתי פה כל כך הרבה דברים. תהליכים, מערכות יחסים, ושולחן מבולגן. רק לפני חודש מצאתי את הבר השכונתי שלי!
אז זה לא ממש שלום, זה להתראות. כי בכל זאת אני נוסעת וחוזרת עוד חודשיים. וכל החברים מהעבודה שנפרדתי מהם, זה לא ממש הרבה זמן כי כמעט כולם יהיו בארץ במהלך הקיץ.
אז מה, הגיע הזמן ממש לסכם שנה? מה היה לנו?
הכל חדש- דירה, ריהוט, מספר טלפון, עבודה, שפה, שגרה.
טיולים - וושינגטון, סן פרנסיסקו, יוסמיטי, טורונטו, ניו יורק, פילדלפיה, סן דייגו, לוס אנג'לס, לאס וגאס, מיאמי, קובה ומונטריאול!
גיליתי שיש דבר כזה "שיט שכחתי לחזור אליך, הייתי מוצפת בעבודה" וזה לא רק תירוץ של בחורים למה הם לא חזרו אלי. ממש נהניתי מהעבודה שלי. הרגשתי אחראית, הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, הרגשתי שאני משפיעה על אנשים.
מצאתי חברים טובים שמרגישים לי הכי בבית גם הכי רחוק מהבית. הרגשתי איתם הכי בנוח, הם לימדו אותי המון, גם על עצמי, והכניסו אותי לבית שלהם כאילו הוא היה שלי. (בעיקר כשמצאתי את עצמי שם יום שלם מ10 בבוקר עד 12 בלילה).
התגעגעתי המון, בעיקר כשהייתי חולה. אבל גם ברגעים שמחים במיוחד. חשבתי הרבה על מה אני מפסידה בארץ, ולמרות שרבים מכם ניסו להגיד לי "לא הרבה", עדיין יש אירועים והכרזות משמחות שהייתי מוכנה לחזור רק בשבילם ל24 שעות.
ולמדתי שחורף יכול להיות גם כיף. כן, אני, ילדת הקיץ, מצאתי את השמחה שבחורף. ואפילו שמעתי את עצמי אומרת אתמול "כבר בא לי שירד שוב שלג"...
עברו עלי 10 חודשים מרתקים, עם עליות וירידות, כמעט בלי ימים שישבתי משועממת בבית ולא התחרטתי על ההחלטה לצאת לשליחות אפילו לא פעם אחת!
ומחר אני בבית. מצפה לחומוס ומלפפון חמוץ במלח. וגולדסטאר. ממממ גולדסטאר.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק. כל כך הרבה אנשים לראות. כל כך הרבה אירועים להיות בהם.
אני מקווה לא לקפוץ מעל הפופיק, אבל להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי, אני אמצא את עצמי רצה ממקום למקום ומנסה לעשות הכל בבת אחת.
בנתיים התכנון הוא לשבת במרפסת, עם קפה קר ועיתון 7 ימים בסופ"ש. מי שרוצה מוזמן להצטרף (ציפור קטנה לחשה לי שגם מצפה לי חמין ביום שבת. לא ברור איך זה מסתדר עם השרב שאותה ציפור סיפרה לי שיש בארץ, אבל איזה כיף!)
דבר אחד אחרון. בקשה לי לחברים והקרובים. חודשיים זה אמנם הרבה זמן, אבל אני יודעת שכולכם עסוקים בחיים שלכם, וזה שאני מגיעה לביקור מולדת לא אומר שהכל צריך לקפוא במקום וכולם צריכים לעמוד דום כשאני מתקשרת. (ראיתם איך התבגרתי?) בכל זאת, אני מבטיחה לעשות הכל כדי לראות את כולם ואני אשמח אם תעזרו לי לעשות את זה.
זהו, נתראה בקרוב, עם חיוך גדול :)
מאז פסח!!
והיו כל כך הרבה דברים מאז.
פסח, יום הזיכרון, יום העצמאות, חברים מבקרים, אחותי פה, סופ"ש בניו יורק, שבוע בקובה והופסה - מחר אני בבית. אני חושבת שהחודשיים האחרונים הוכיחו לי שעשיתי את ההחלטה הנכונה גם לחזור שנה שניה. איכשהו אני לא רואה סיטואציה בה זה סוף השליחות שלי. התחלתי פה כל כך הרבה דברים. תהליכים, מערכות יחסים, ושולחן מבולגן. רק לפני חודש מצאתי את הבר השכונתי שלי!
אז זה לא ממש שלום, זה להתראות. כי בכל זאת אני נוסעת וחוזרת עוד חודשיים. וכל החברים מהעבודה שנפרדתי מהם, זה לא ממש הרבה זמן כי כמעט כולם יהיו בארץ במהלך הקיץ.
אז מה, הגיע הזמן ממש לסכם שנה? מה היה לנו?
הכל חדש- דירה, ריהוט, מספר טלפון, עבודה, שפה, שגרה.
טיולים - וושינגטון, סן פרנסיסקו, יוסמיטי, טורונטו, ניו יורק, פילדלפיה, סן דייגו, לוס אנג'לס, לאס וגאס, מיאמי, קובה ומונטריאול!
גיליתי שיש דבר כזה "שיט שכחתי לחזור אליך, הייתי מוצפת בעבודה" וזה לא רק תירוץ של בחורים למה הם לא חזרו אלי. ממש נהניתי מהעבודה שלי. הרגשתי אחראית, הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי, הרגשתי שאני משפיעה על אנשים.
מצאתי חברים טובים שמרגישים לי הכי בבית גם הכי רחוק מהבית. הרגשתי איתם הכי בנוח, הם לימדו אותי המון, גם על עצמי, והכניסו אותי לבית שלהם כאילו הוא היה שלי. (בעיקר כשמצאתי את עצמי שם יום שלם מ10 בבוקר עד 12 בלילה).
התגעגעתי המון, בעיקר כשהייתי חולה. אבל גם ברגעים שמחים במיוחד. חשבתי הרבה על מה אני מפסידה בארץ, ולמרות שרבים מכם ניסו להגיד לי "לא הרבה", עדיין יש אירועים והכרזות משמחות שהייתי מוכנה לחזור רק בשבילם ל24 שעות.
ולמדתי שחורף יכול להיות גם כיף. כן, אני, ילדת הקיץ, מצאתי את השמחה שבחורף. ואפילו שמעתי את עצמי אומרת אתמול "כבר בא לי שירד שוב שלג"...
עברו עלי 10 חודשים מרתקים, עם עליות וירידות, כמעט בלי ימים שישבתי משועממת בבית ולא התחרטתי על ההחלטה לצאת לשליחות אפילו לא פעם אחת!
ומחר אני בבית. מצפה לחומוס ומלפפון חמוץ במלח. וגולדסטאר. ממממ גולדסטאר.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק. כל כך הרבה אנשים לראות. כל כך הרבה אירועים להיות בהם.
אני מקווה לא לקפוץ מעל הפופיק, אבל להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי, אני אמצא את עצמי רצה ממקום למקום ומנסה לעשות הכל בבת אחת.
בנתיים התכנון הוא לשבת במרפסת, עם קפה קר ועיתון 7 ימים בסופ"ש. מי שרוצה מוזמן להצטרף (ציפור קטנה לחשה לי שגם מצפה לי חמין ביום שבת. לא ברור איך זה מסתדר עם השרב שאותה ציפור סיפרה לי שיש בארץ, אבל איזה כיף!)
דבר אחד אחרון. בקשה לי לחברים והקרובים. חודשיים זה אמנם הרבה זמן, אבל אני יודעת שכולכם עסוקים בחיים שלכם, וזה שאני מגיעה לביקור מולדת לא אומר שהכל צריך לקפוא במקום וכולם צריכים לעמוד דום כשאני מתקשרת. (ראיתם איך התבגרתי?) בכל זאת, אני מבטיחה לעשות הכל כדי לראות את כולם ואני אשמח אם תעזרו לי לעשות את זה.
זהו, נתראה בקרוב, עם חיוך גדול :)
