Do you have the time to listen to me wine about nothing and everything all at once?

אז אחרי הפוסט החורפי במיוחד של פעם שעברה, הסערה חלפה לה ונעלמה כאילו מעולם לא היה פה חורף.
היום היה 21 מעלות שלמות בחוץ! פשוט יום מושלם למצעד לכבוד הקדוש פטריק.
מי היה בכל הקדוש פטריק? נראה שרק מי שמראיינים אותו בטלויזיה יודע לענות על זה. כל שאר אלפי האנשים שהיו ברחוב היום נהנו מהשמש, מהאפשרות לשתות ברחוב ופשוט לחגוג את סופו של החורף!
ניסיתי להיכנס לאוירה האירית כבר מיום שישי. גלית וניר הגיעו לארוחת ערב עם פאי רועים מסורתי ופשטידת ירקות (שלא צלחה כי שכחתי את השמנת החמוצה בחוץ). בשבת בבוקר ניסיתי להכין קאפקיקס ירוקות (שלא צלחו, כי מסתבר שאי אפשר להכין קאפקייקס לא בתוך תבנית של קאפקייקס) עם זיגוג ירוק (שדווקא היה נהדר). וכדי להשלים את החוויה הקולינארית, היום בבוקר עשיתי לי סנביץ' עם חביתה ירוקה! היה מוצלח מאוד!

אני דווקא אוהבת את סאם איי אם.
בסוף, הכל אכיל, וכמעט הכל נגמר. הנאפקייקס (לא קאפקייקס) הלכו למסיבת בית אצל קרוליין מהמשרד שלי, החביתה נאכלה בדרך ומהפאי רועים יש לי ארוחות צהרים לכל השבוע!
את הפשטידה לא היתה ברירה, נאלצתי לזרוק לפח. השם יקום דמה.
מבחינת חגיגות, אין ספק ש יש מה לחגוג.
פטריק הקדוש היה מי שהביא את הנצרות לאירלנד, היה נגד העבדות ולפי האמונה גם גירש את כל הנחשים מהאי. כן כן.
כל שנה ב-17 למרץ חוגגים פה בטירוף מאז 1824!
אנשים מתחילים לשתות על הבוקר, ומנסים לשבור שיאים משנים קודמות. שותים עד שאי אפשר לשתות יותר, ואז שותים עוד קצת. אני חייבת להגיד, הרגשתי קצת אאוטסיידרית. אני עוד לא מכירה את המקומות השווים לצאת אליהם, ממש לא מכירה ברמנים שיתנו לי צ'ייסרים חינם ובכלל עוד מרגישה תיירת, בעיקר בגלל השפה. כן, צרפתית. עדיין.

והיום , איכשהו יצאה גם השמש והיה מזג אויר שפשוט הזכיר לי את הארץ. ההרגשה היתה כמו של מסיבת רחוב בפלורנטין, רק שכולם היו מחופשים לשדונים ולבושים ירוק. בורדל מטורף ברחוב. כולם שותים, צוחקים, מצעד שהולך בצורה די עצמאית, בלי גדרות וכמעט בלי שוטרים. כל מקום עם מרפסת עולה על גדותיו ובעיקר ממש שמח!


וזה בדיוק מה שהייתי צריכה ובדיוק בזמן! קצת להחזיר לעצמי את האנרגיות.
בכלל לא שיתפתי איך עבר פה אירועי שבוע האפרטהייד. זה שבוע כזה שארגונים פרו פלסטינים מנסים להכפיש את ישראל בהרבה דרכים. חלק במסווה של אמת, חלק בהרבה כותרות יפות. המון המון על ידי שיווק מאוד חכם ורגשי.
ה"שבוע" במונטריאול, לא ממש שבוע, בערך שבועיים, הולך ונהיה שקט יותר ויותר בשנים האחרונות. אבל שקט או רועש, עם תגובה, בלי תגובה או עם תגובה עקיפה מצידנו. הייתי צריכה לראות על מה מדובר.
עורערתי.
הרבה שיחות מקדימות עם סטודנטית מהצד השמאלי של המפה. קצת התמודדות עם איך ההסברה מהצד הימני של המפה נראית. ובעיקר חפירות עצמיות.
אחרי שרואים במשך שעה את מה שהפצצות על עזה גורמות, אי אפשר שלא לשאול את עצמך האם זאת הדרך היחידה.
מצאתי את עצמי שואלת את עצמי (ואמרתי לעצמי שקצת הגזמתי) האם מה שגדלתי עליו הוא לא נרטיב רק של הצד "המנצח". ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. עלו לי שאלות כמו מה באמת אנחנו עושים, מה אני באמת יודעת על ההיסטוריה, מה אני באמת יודעת על מה קורה עכשיו. איך אפשר לנסות לפתור את זה. האם ההבדלים בתרבויות וביעד הסופי (מישהו אמר ואנזה?) עד כדי כך מהותיים?
בקיצור, התחלתי לשאול שאלות, התחלתי לזכור תשובות. התחלתי להפתח לתחום הזה שנקרא פוליטיקה. ההארד קור. שכל עוד היה לי נוח, העדפתי לא להתמודד עם זה. היום אני לא יכולה. וגם אם בסוף אני אמצא את עצמי באותו "מרכז מתון" אני לפחות אדע למה אני שם.

אז כן, היו שבועיים בהחלט מתישים, ולא רק בגלל שעות עבודה ארוכות או הרבה אירועים שארגנתי. אבל מתיש נפשי, מנטלי, לא הייתי בסייטואציה הזאת הרבה זמן. ואני שמחה שמצאתי את עצמי שם.
אין לחזור לאחור, אלא רק להתקדם הלאה.
להמשיך להתפתח, להתקדם, ללמוד על עצמי עוד דברים ולנצל את מה שיש לשליחות הזאת לתת לי.

עד הפעם הבאה, תמשיכו לחייך!