איזה קור! קר לי ברגליים, קר לי באצבעות, קר לי בציפורניים, האף שלי על סף נשירה, אני לא אתפלא אם נגרם נזק בלתי הפיך לגלגלי העיניים שלי והכי נורא, זה כשקר בשיניים. היום היה היום הכי קר שהיה במונטריאול מזה שנים. 29- מרגיש כמו 37- ככה ברגיל, בכיף של מזג האויר. ואמרתי- כל עוד זה לעבור מהדירה לאוטו- למשרד וחזרה זה בסדר. הבעיה היא שאין לי אוטו. לא שהייתי רוצה לנהוג עם כל הקרח והשלג הזה. רק ללכת על הכביש מפחיד אותי. ואני לא טיפוס פחדן.
אני מרגישה כאילו הגרוק באה לבקר, רק שאפילו עם הגרוק באזור, מומין יכול להרשות לעצמו לא ללבוש כלום, ואת החורף הזה אי אפשר לסלק בדיבורים או עם צדף.
ואף אחד פה לא מכיר את הגרוק אז כולם רק אומרים לי "את כזאת ישראלית". אבל אני ממש לא היחידה שסובלת מהקור. גם המקומיים מתלוננים. אבל כשאני מתלוננת זה כי אני ישראלית.
אבל בסדר, כי אני ישראלית. ואני אפסיק להתנצל על זה.
אני אפסיק להתנצל על שגיאות הכתיב, על מבטא לא ברור, על חוסר הבנה של רפרנס ל"גיבור" תרבות. אפסיק להתנצל שהשארתי חלון פתוח (למרות שזה היה עלול לגרום לנזק של 10,000$), שאני לובשת גרביונים מתחת לג'ינס, שלא בא לי לצאת מהשמיכה בבוקר. אפסיק להתנצל שאני שותה קפה נמס של עלית ובטח שאפסיק להתנצל על אהבתי לקרמבו!
זה מוזר, אחרי שנה וחצי פתאום כל ה"ישראליות" שלי יוצאת החוצה. אולי כי אני מתגעגעת, או שאולי אני מרגישה שהבנתי את התרבות ואת המקום ואני יכולה להיות יותר עצמי. אולי כי חסר לי קצת ישראליות. אחרי הביקור בארץ, רק בוער לי יותר לחזור. כנראה שמוקדם מידי בשנה הבנתי שאחרי השנה הזאת אני ממצה את החו"ל ורוצה לחזור קצת לביצה.
ההבנה הזאת גרמה לי לחשוב הרבה יותר מידי קדימה ממה שאני רגילה. שזה טוב ולא טוב באותה מידה. מצד אחד, אני חושבת קדימה ומתכננת שזה לא יכול להיות רע. אבל מצד שני זה גורם לי לסוג של חוסר סבלנות, שדי, מיציתי, נו, כבר החלטתי. בכלל, נוראה קשה להיות במצב של דד ליין או של לדעת מתי נגמרת התקופה הזאת. אני לא רוצה להיות במצב תמידי של ספירה לאחור.
אז כן, אפשר להגיד שהייתי במשבר. הייתי, כי החלטתי לשים לזה סוף. די, המטרה עכשיו היא להסתכל על ה4 וחצי חודשים שנשארו פה ולעשות אותם הכי טוב שאני יכולה. ולחשוב על איך אני משאירה פה מסודר להלאה.
ואוי, כמה שזה קשה. כי בנתיים הסמסטר התחיל בעצלתיים ועוד אין דברים קונקרטיים. והצלחתי איכשהו להיות חולה ולא להצליח לנוח עם שלל אירועים וכנסים. ולא הייתי שבוע בעבודה והרגשתי קצת מחוץ לעניינים. וקניתי טלפון חדש אבל עוד לא הפעלתי אותו אז הוא ממש יושב לי על השידה וצוחק עלי. (בקרוב אחזור לוואטסאפ!) וקר לי!!
אבל די, זה כל כך לא מי שאני לשבת ולהתלונן!
אני לא אצא בהצהרות של "כשאני יוצאת מזה אני קונה מתנות לכולם" כי אני ממש במגמת יציאה. החל מללכת לעשות סקי, שזה גם קצת להזיז את הגוף, דרך התחלת חזרות למחזמר שזה להזיז את הגוף ואת מיתרי הקול, לקנות כרטיסים לאיגלופסט שפספסנו שנה שעברה, לנקות את הבית ואולי לרדת מהעץ של ההחלטה לשנה החדשה ולקנות איזה זוג נעליים מפנקות.
בנתיים קיבלתי כובע חדש מסבתא, ויש לי תספורת חדשה וקרולין קנתה לי קרמבו, אז בעיקרון יש המון דברים חומריים שאמורים להשכיח ממני את הבעסה אז אני משתדלת לחייך.
מתגעגעת.
