יש איזה הרגשה כזאת של סוף. אבל היא קיימת כבר הרבה זמן. יותר מידי זמן. מאז שהייתי צריכה להחליט אם להישאר. כי מי בכלל מחליט דברים כאלה באמצע השנה?! צריך לדעת הכל ואז להחליט.
לא חשוב. החלטתי.
ואני מאוד מרוצה מההחלטה. אני ממש מחכה כבר להגיע לשנה הבאה, לפתוח את השנה עם ידע, ולא לגלוש ככה סתם בפייסבוק. אלא לגלוש בפייסבוק עם מטרה.
השבוע הזה עבר לי ממש לאט. בד"כ כבר ביום שני אני אומרת "הי, עוד מעט סוף שבוע!" ובאמת מרגישה ככה. השבוע התחיל לי כבר ביום ראשון בערב. ובעצם הרגיש לי כאילו מעולם לא נגמר. למרות שהיה סופ"ש מלא הרפתקאות עם מעין ויעל שהגיעו מטורונטו. לקחתי אותם, יחד עם ניר וגלית לסיור מונטריאולי טיפוסי. ראינו ה-כ-ל! טוב, לא ממש הכל. אי אפשר להספיק הכל ביום וחצי. אבל כן יצאנו קצת מהעיר.
לא יאמן כמה היה חסר לי קצת טבע. קצת אויר. קצת מים זורמים. ישבנו ליד איזה סטרים קטן שאפילו אין לו שם והרגשנו כאילו אנחנו בירדן ועוד שניה מאחורי הסיבוב יש את הקייאקים של הגושרים. מצחיק.
היה תענוג. היינו בחוות ייצור מייפל. כן, הם אשכרה דוחפים ברז לעץ וככה יוצא המייפל. טוב, זה לא ממש סירופ כשזה יוצא מהעץ אבל אחרי תהליך לא מאוד ארוך זה הופך לסירופ.
וווואוווואוווו, על כמות הדברים שאפשר להכין עם מייפל. ואני לא מדברת רק על המתוקים. נראה לי ישימו תווית "לא כשר" על כל הבלוג הזה אם אני אתחיל לספר מה אכלתי שם. וניסיתי הכל!
בוא נגיד רק שגולת הכותרת היתה שהמלצרית ניסתה להסביר לנו מה זה מנה מסויימת ולא הפסיקה להצביעה על האוזניים.
העדפתי לא לשאול.
ט-ע-י-ם.
אז השבוע התחיל כבר ביום ראשון בערב עם אירוע. יום שני ארוחת תודה עם כל הסטודנטים הפעילים. שלישי הרצאה, רביעי תערוכה... ואני כבר בלי אוויר. מזל שיום שישי יש חופש.
דווקא אני מרגישה שהגעתי להרבה הישגים פה. קשרים עם משרדים, מחלקות, מלא מלא מלא סטודנטים. כאלה שסתם חברים, כאלה שמתקשרים או שולחים אימייל כי הם רוצים להגיע לישראל. הצלחתי להגיע למה שרציתי. ולא, אני לא מתכוונת לעשות עכשיו בדיקה של אם השגתי את המטרות שלי. אני עוד לא שם.
אז למה בעצם אני בהרגשה רעה?
געגועים אני מניחה.
פעם ראשונה שאני לא חוגגת חג בבית, ולא מבחירה, ולא כי זה ממש חשוב לי לחגוג אותו בבית. אלא אני ממש מתגעגעת. והמסורות הקטנות. והגפילטע של סבתא. והחזרת של סבתא.. ממממ ... והנסיונות להכין עוגה כשל"פ. והביטוי כשל"פ (קופ, הגעגועים) ובכלל...
סוג של מועקה כזאת, וקוצר רוח שאני כבר בקושי יכולה לסבול. מזל ששותים 4 כוסות (ואם התחלנו כבר לספור, אני בשלישית השבוע...) כדי להדחיק.
אז, כן, כבר 8 חודשים פה. זה רץ. יש לי עוד חודשיים ואני חוזרת לארץ הקודש. התחלתתי לחשוב גם על כל המונח הזה של "קודש". למה היא קדושה לנו? זה ה"מוד'ר לנד"? זה בגלל שנולדתי שם? זה הארץ המובטחת? זה ירושלים? לא יודעת, עוד לא ממש עניתי על זה.
אני ממש מחכה לסופ"ש הראשון בארץ. להגיע רגע לים, לשבת על החוף, לשתות איזה גולדסטאר. יש שאומרים שאני כבר שם. לפחות במחשבה.
בנתיים, שיהיה חג שמח. תשתו עוד כוס אחת לחיי.
לא חשוב. החלטתי.
ואני מאוד מרוצה מההחלטה. אני ממש מחכה כבר להגיע לשנה הבאה, לפתוח את השנה עם ידע, ולא לגלוש ככה סתם בפייסבוק. אלא לגלוש בפייסבוק עם מטרה.
השבוע הזה עבר לי ממש לאט. בד"כ כבר ביום שני אני אומרת "הי, עוד מעט סוף שבוע!" ובאמת מרגישה ככה. השבוע התחיל לי כבר ביום ראשון בערב. ובעצם הרגיש לי כאילו מעולם לא נגמר. למרות שהיה סופ"ש מלא הרפתקאות עם מעין ויעל שהגיעו מטורונטו. לקחתי אותם, יחד עם ניר וגלית לסיור מונטריאולי טיפוסי. ראינו ה-כ-ל! טוב, לא ממש הכל. אי אפשר להספיק הכל ביום וחצי. אבל כן יצאנו קצת מהעיר.
לא יאמן כמה היה חסר לי קצת טבע. קצת אויר. קצת מים זורמים. ישבנו ליד איזה סטרים קטן שאפילו אין לו שם והרגשנו כאילו אנחנו בירדן ועוד שניה מאחורי הסיבוב יש את הקייאקים של הגושרים. מצחיק.היה תענוג. היינו בחוות ייצור מייפל. כן, הם אשכרה דוחפים ברז לעץ וככה יוצא המייפל. טוב, זה לא ממש סירופ כשזה יוצא מהעץ אבל אחרי תהליך לא מאוד ארוך זה הופך לסירופ.
וווואוווואוווו, על כמות הדברים שאפשר להכין עם מייפל. ואני לא מדברת רק על המתוקים. נראה לי ישימו תווית "לא כשר" על כל הבלוג הזה אם אני אתחיל לספר מה אכלתי שם. וניסיתי הכל!בוא נגיד רק שגולת הכותרת היתה שהמלצרית ניסתה להסביר לנו מה זה מנה מסויימת ולא הפסיקה להצביעה על האוזניים.
העדפתי לא לשאול.
ט-ע-י-ם.
אז השבוע התחיל כבר ביום ראשון בערב עם אירוע. יום שני ארוחת תודה עם כל הסטודנטים הפעילים. שלישי הרצאה, רביעי תערוכה... ואני כבר בלי אוויר. מזל שיום שישי יש חופש.
דווקא אני מרגישה שהגעתי להרבה הישגים פה. קשרים עם משרדים, מחלקות, מלא מלא מלא סטודנטים. כאלה שסתם חברים, כאלה שמתקשרים או שולחים אימייל כי הם רוצים להגיע לישראל. הצלחתי להגיע למה שרציתי. ולא, אני לא מתכוונת לעשות עכשיו בדיקה של אם השגתי את המטרות שלי. אני עוד לא שם.
אז למה בעצם אני בהרגשה רעה?
געגועים אני מניחה.
פעם ראשונה שאני לא חוגגת חג בבית, ולא מבחירה, ולא כי זה ממש חשוב לי לחגוג אותו בבית. אלא אני ממש מתגעגעת. והמסורות הקטנות. והגפילטע של סבתא. והחזרת של סבתא.. ממממ ... והנסיונות להכין עוגה כשל"פ. והביטוי כשל"פ (קופ, הגעגועים) ובכלל...
סוג של מועקה כזאת, וקוצר רוח שאני כבר בקושי יכולה לסבול. מזל ששותים 4 כוסות (ואם התחלנו כבר לספור, אני בשלישית השבוע...) כדי להדחיק.
אז, כן, כבר 8 חודשים פה. זה רץ. יש לי עוד חודשיים ואני חוזרת לארץ הקודש. התחלתתי לחשוב גם על כל המונח הזה של "קודש". למה היא קדושה לנו? זה ה"מוד'ר לנד"? זה בגלל שנולדתי שם? זה הארץ המובטחת? זה ירושלים? לא יודעת, עוד לא ממש עניתי על זה.
אני ממש מחכה לסופ"ש הראשון בארץ. להגיע רגע לים, לשבת על החוף, לשתות איזה גולדסטאר. יש שאומרים שאני כבר שם. לפחות במחשבה.
בנתיים, שיהיה חג שמח. תשתו עוד כוס אחת לחיי.
