אז למה באנו לפה בכלל?אני לא יכולה להגיד שיש לי על זה תשובה מלאה.
באנו לפה כי... יצאתי לשליחות בגלל....
פתאום שואלים אותי שאלות קשות. או אולי השאלות לא השתנו ומה שהשתנה זה רק היכולת שלי לענות תשובות קוהרנטיות. אין ספק שאני נהנית ומתפתחת ובוחנת את עצמי בכל מיני צורות וצבעים. אבל מה המטרה?
מוזר שכל כמה חודשים אני מוצאת את עצמי מסכמת, סיכום ביניים, או סיכום כזה של "עכשיו אני מבינה". וזה רק מראה שזה כל כך ורסטילי. כל כמה חודשים אני מגלה משהו אחר.
אחרי סופ"ש שעקר את כל שליחי צפ"א (צפון אמריקה, ואתם תגידו איך זה נראה מגניב יותר) לכנס משותף בדיוק בזמן שהורגש כאילו זה ה-זמן להיות בעבודה. התחיל מבצע בארץ, התפוצות שוקקות חיים, פתאום לכל אחד יש מה להגיד, כל סטודנט נהיה אקטיביסט וכל סטודנטית אדבוקטית. ההרגשה הכללית בכנס היתה של פספוס של מומנט, של טיימינג גרוע, אבל בסוף, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. תמיכה של אנשים שמבינים את התסכול שלי.
ואיזה מזל שיש למי לפרוק מתחים עם מי לחלוק רגעים וחרדות ובעיקר חיוכים וצחוקים.
(וביניהם - "נפולת של מגניבים" ע. תרם, "קרב דובים" נ. אבני ו"מירוץ שליחות" ע. דביר)
ועכשיו לרגע קצת רציני, באמת, אני יודעת שאקבל מזה קצת ריקושטים צינים, אבל אני חייבת לשתף. בסוף הכנס, בסשן האחרון בעצם, נפגשנו כל שליחי צפ"א לתודות ודבר המנכ"ל ולבסוך נתבקשנו לעמוד לשירת "התקווה". אחרי כל הסופ"ש של הדחקת הלחצים, ומי יודע מה קורה בארץ ולמה אני חוזרת בקמפוס, שורת "להיות עם חופשי בארצנו" פשוט שברה אותי. נקרע שק הדמעות ופשוט ייבבתי כמו ילדה שלקחו לה את השמיכי. וכמו בשיר "זולגות הדמעות מעצמן" הן לא הפסיקו עד שהגענו לשדה תעופה לטיסה חזרה למונטריאול (בעצם עד ששתיתי בירה, אבל נו, זה בלוג חינוכי...)
אחרי עיכובי טיסה מתבקשים, הגעתי לדירתי, ולא עשיתי צ'ק אין עד שעינת א.ק.א מאמא הגיעה ועשתה לי אחד אצלי בדירה.
עינת באה לביקור של חג ההודיה האמריקאי. מזל שיש להם חופש, אחרת אני לא הייתי זוכה מההפקר. מהרגע שעינת הגיעה היתה רגיעה, גם כי לקחתי חופש, וגם כי באמת לא היה היסטריה בקמפוס.
מעבר לזה, תמיד כשאני מראה לאנשים את העיר, אני מגלה את החדווה בעיר מחדש. אז נכון, היה קר, ונכון, מעייף נורא לאכול ולבלות כל היום. אבל היה לנו שבוע אדיר!!
תמונות יעלו בקרוב (מאמא- לטיפולך המסור אודה) אבל בנתיים, בקצרה, ראינו הכל ואכלנו (כמעט) הכל. ממונטריאול הישנה, דרך מסעדות איטלקיות, לפלאטו עם בייגלים, דאון טאון שופינג ותצפית על העיר עם סנביצ'ים.... היה נפלא! ממש הרגיש קסום ומג'יקל! ולא לשכוח את הפוטין!אז נשמתי לרווחה, העיר הזאת עדיין עושה לי את זה, ועם זה שביום שבת התחיל לרדת שלג, ואני כבר מאובזרת עם כל הציוד ומוכנה לעלות להרים, יש עוד יתרון גם לחורף ולקור.
אבל השאלות הקשות לא עוזבות. למה אני פה, האם אני נהנית, האם אני עושה משהו חשוב, האם אני רוצה להיות פה עוד, האם אני רוצה לחזור לארץ, מה אני אעשה בארץ, איפה אני אגור, מה איתי....
עכשיו, תמיד עולה השאלה של "אולי זה השגרה". אולי זה שיר שהייתי מעלה לפייסבוק גם אם הייתי גרה עדיין בת"א (גבעתיים...) ומסתבכת בשאלות של השלב הבא. כי בסך הכל אני עושה את העבודה שלי, ואפילו השמועות אומרות שאני עושה אותה טוב. אז אולי חסר לי האתגר הבא. ואולי, אולי אני פשוט מתגעגעת. למשפחה, לקלמנטינות ולפשטות שבדברים. לחברים, לבירה ולאפשרות להיות ללא דעה פוליטית.
אבל עכשיו זה לא מובן מאליו. ואולי זה השינוי שהייתי צריכה.
ועכשיו זה העניין הטריקי במיוחד. אם כבר הבנתי שאני רוצה לחזור, איך אני מבלה פה עוד חצי שנה ככה בשגרה. "אני רוצה להיות שם" בוער בי מתמיד. אז איך אמא אומרת- תנצלי את זה עכשיו, כשתחזרי לא תוכלי בקלות לנסוע במטרו, לצאת ליום גלישה או לשמוע צרפתית ברחוב. אז גם אם זה מעצבן אותי עכשיו, כדאי לנסות לראות בזה את המג'יק.
