יום שני, 31 בדצמבר 2012

2012 --> 2013

אני אוהבת לסכם, זה נותן לי פרספקטיבה. ואני אוהבת פרספקטיבות.
אז בפרספקטיבה של סוף שנת 2012 עם דאגות לסוף העולם בוא נראה מה היה לנו.
נתחיל מהשבועיים האחרונים.
חזרתי למונטריאול, ממש שמחה על הביקור בארץ. זה חיזק אותי.
פתחנו את הסופ"ש עם יום גלישה משגע שהחזיר לי את חדוות החורף. וכן, אני עדיין לא מאמינה שמשהו בי שמח כשהטמפרטורות יורדות מתחת ל0. (אבל רק אם יש שלג!)
אלגום ועידן, שליחים שנה ראשונה באו לבקרני. כן, לא באו סתם למונטריאול, אלא באו אלי :) 3 ימים לא הפסקתי לצחוק. ואם אני אתחיל לכתוב פה את כל הליין של הבדיחות שלי א- אני אהרוס אותן ב- הם יהרגו אותי וג- כולם יניחו שזה מעניין מאוד וימשיכו הלאה.
בערב הולדתו של המשיח הלכנו למיסת חצות בכנסייה שהיא לא השניה בגודלה בעולם, אלא רק בעלת כיפת הנחושת השניה בגודלה בעולם. וזהו, הלך לי הקאטצ' פרייז שלה. בעסה. בגלל זה אומרים "אל תתן לעובדות לקלקל לך את המציאות!"
תפסתי עם הבנים טרמפ לארה"ב, זה הרבה יותר קל לעבור את הגבול באוטו. כאילו אם אתה נוסע באוטובוס, אוטומטית מניחים שאתה קצת לא בסדר.
עצרנו ללילה באמהרסט היפיפיה. ואני לא אומרת את זה רק כי עידן אמר שאם אני לא מפרגנת לעיר הוא לא יארח אותי... באמת עיירה ציורית. אנגליה החדשה במלוא הדרה. רק היו חסרות לי בנות גילמור לקשקש איתן. העיירה היתה שוממת. יום כיפור סטייל אבל עם אוכל סיני.
מאמהרסט לקחתי אוטובוס לניו יורק העיר הגדולה.
יש כל כך הרבה מה להגיד על העיר. אבל מהביקור הזה למדתי דבר אחד. סף הריגוש שלי עלה בטירוף. ניו יורק כבר לא מספיקה כי היא ניו יורק. אני באה אליה בשביל החברים. עינת ואני ישנו אצל סגולה ונפגשנו עם הילה גם בערב. יצאנו עם עוד שליחים שהיו בעיר לקראת תגלית ושוטטנו במהלך היום. כשקר זה באמת פחות כיף, אבל כל הזמן התעקשתי שלא קר לי, ובמונטריאול יותר גרוע. מה שנכון, אבל זה לא סיבה לא להתלונן.
לקראת ההתפזרות של כולם ניסיתי לחשוב איפה אבלה את ערב השנה החדשה. כמובן שניו יורק היא אופציה מועדפת, משהו שחייבים לעשות עם הכדור שנופל והכל. אבל לא היו לי שותפים והיה קר מידי בשביל לעמוד לבד בחוץ ולבהות בכדור זוהר שנופל.
העדפתי לחזור מוקדם להספיק לנוח, וכן, לבלות את ערב השנה החדשה עם מי שאני מבלה איתו לרוב גם במהלך השנה.
עכשיו אני במיטה, 10 דקות לפני שמתחלף המספר שמסמן את השנה הבאה בארץ ומנסה לחשוב על החלטות לשנה הבאה.
- להיות פה ולא שם
- לחשוב קדימה
- לאכול נכון
- לקנות פחות נעליים
- לעשות ספורט

אההה. על מי אני עובדת, אני בחיים לא אצליח לקנות פחות נעליים!

טוב, סופרים לאחור את 2012
מונטריאול
ניו יורק
אמהרסט
ישראל
קוויבק
לאס ווגאס
סן פרנסיסקו
לוס אנג'לס
אירווין
ניו יורק
סינט לואיס
ניו יורק
ישראל
קובה
ניו יורק
טורונטו
אוטווה
מיאמי

מונטריאול

בסוף איך אמרו לפני "זה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור..."
חיוכים לשנה טובה!

יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

תמיד זה בנתיים

ובנתיים זה עכשיו
אני פה בנתיים. בארץ 10 ימים. ומישהו אמר לי שעוד מעט אני חוזרת לתמיד. בנתיים לתמיד.
דקות אחרונות על אדמת הבית וכל מה שבא לי זה קרמבו. ואיך לא חשבתי על לקנות כל מיני דברים שיעשו לי טוב כשאני שם. אולי כשאני שם זה לא באמת חסר לי.
גם גולדסטאר לא קניתי בסוף. ודווקא תכננתי.
תכל'ס עשיתי חיים בארץ. לא באתי לטירוף, באתי לנשום אוויר של בית. אבל מפה לשם, לבילוי עם חברים, לדאוג לחיבוק חם לכל מי שיכולתי יצא שביליתי חבל על הזמן. כנראה שכשזה בארץ זה לא ממש נחשב. או כמו שאיה אומרת פה לא בכל מקום עושים צ'ק אין ומצטלמים כדי להוכיח שעושים חיים.
או שכן?

אז הביקור הזה היה אמור לתת לי קצת אורך נשימה חיבוק של בית ואנרגיות לחצי שנה הקרובה. וזה מה שנשאר. חצי שנה. וכל פעם מחדש אני סופרת את החודשים. ינואר-פברואר-מרץ-אפריל-מאי ואולי גם יוני נחשב, אבל זה חופשה אז זה בכיף.
ולא שאני מתייחסת ליום יום שם כעונש, האמת היא שב10 ימים האלה הצלחתי קצת להתגעגע לשגרה שלי. לחברים שם. אפילו לשלג. ובעיקר לחום בבית. איזה מעפן זה שאין פה חלונות כפולים.
והיום יום פה כשאחזור גם לא אמור להיות עונש. פוטנציאלית אני אמורה להתחיל לחפש עבודה כבר בקרוב, אם אצליח להחליט מה באמת בא לי לעשות. ולפי מיקום העבודה אמצא מקום לגור ואולי גם איזה בילוי של אחרי צהרים.
בפועל, אני מתה מפחד. מקווה שלא אחטוף כאפה. ויודעת שזה יקרה. כבר עכשיו אני יכולה לדמיין את הצלצולים באוזניים. אולי אם אני אתכונן לזה מספיק זה בסוף יראה לי בדיחה.
אבל בכלל אחד הדברים הכי חזקים שהכו בי פה ב10 ימים הללו, זה זה שאני חייבת להילחם ב"אני רוצה להיות שם" שתמיד צץ לו, לא משנה איפה אני או לכמה זמן. כמה חזקה צריכה להיות חוויה כדי שזה לא יקרה? כמה מרוכזת ברגע אני צריכה להיות כדי לא לחשוב שנה קדימה.

וכוס אמק למה הילד הזה כבר צורח?! אפילו עוד לא עלינו למטוס!!!!!

אז התכנון הוא לחזור, לתקופה שקטה וחגים במשרד, לקחת את כל האנרגיות שצברתי בישיבה המרובה בבית על הספה המשותפת עם אמא ובפול פאוור לסיים בבלאסט.
חצי שנה תעבור כמו כלום. אולי. ואולי אני לא צריכה להשתוקק שהיא תעבור כמו כלום. אלא שתעבור כמו משהו. כמו כל החוויה שהיתה עד עכשיו. שתהיה משמעותית מספיק שלא ארצה "להיות כבר שם" ושאמצה את הזמן ואנצל את ההזדמנויות כדי שלא ארצה "לחזור לשם" כשיגמר.
האמת, אני יודעת שיהיו רגעים שארצה כבר שיגמר, ויהיו רגעים אחרי שארצה לחזור. כי כזאת אני, נוסטלגית. ואני דווקא אוהבת את זה בי, אז לא אנסה לשנות תכונה שאני דווקא מחבבת.

שתהיה לי טיסה נעימה. מקווה לישון לפחות עד שתעבור הבחילה של חוסר השינה.
ולקום עם חיוך.