"גננת, החיים שלי יפים" ש. שבן. אוי כמה שהוא צודק. רק אנחות הנאה היו לי הסופ"ש הזה.
אז הוחלט לנצל את הסופ"ש הארוך לטובת פתיחת שנה, כמו שפתיחת שנה צריכה להראות. נסענו לניו יורק. גלית ניר ואני. או כמו שאומרים- נסעתי עם אשתי ובעלי. בגדול חיכתה לנו שם ענת שחגגה יומולדת ודירה ששכרנו לסופ"ש. כן, החופשה הראשונה שלנו יחד.
במילה אחת- AWESOME וביותר ממילה אחת, זה מה שהלך שם.
הגענו בשעה לא מוקדמת מידי, כי כמובן שהאוטובוס היה חייב להתעכב. לא ארחיב מעבר לבעיות בגבול הצפויות או לעובדה שהנהג היתה נהגת ולא סתם נהגת- נמוכת קומה (תודה עידן).
מכיוון שהדירה לא היתה מוכנה עדיין לקבל אותנו נאלצנו לאכול ארוחת בוקר ולהעביר את הזמן במניקוריה. הכיסאות מסאאז' שם פשוט היו הכרחיים לאחר הנסיעה.
אחרי מקלחת מתבקשת יצאתי לפגוש ניר אחר בחיי. בר-דעה. לאחרונה היו מספר לא-מפגשים כששנינו בעיר, הצלחנו להעביר אחה"צ נהדר בהליכה בפארק, חיפוש אחרי בר שמגיש מרגריטות (היה ממש קשה) ושיחה קולחת. תענוג.
לקראת הערב הגיע לבקר עוד חבר ניו יורקי, דין, שלטענתו הוא פשוט משתדל להגיד כן לכל הצעה לבילוי בניו יורק. הוא הביא חטיפים :)
התארגנו והתייפייפנו לערב ניו יורקי לפנים. לענת היתה יומולדת אז התחלנו את הערב במסעדה תאילנדית והמשכנו במונית (הנסיעה הארוכה בחיי. טוב אולי אחרי הנסיעה לניו יורק ממונטריאול) למיט פאקינג דיסטריקט (הפ' דגושה). זהו ה-מקום החם הבא בניו יורק, שהוא כבר לא כל כך הבא, כי הוא קורה עכשיו. מצאנו את היעד שלנו במועדון שנמצא על גג של מלון ונקרא le Bain. כמובן, כיאה לכל מועדון ניו יורקי טיפוסי היה תור בכניסה. החלטנו לנסות את מזלנו. ענת כבר התחילה לשנן שמות של אנשים להמציא שאנחנו ברשימה שלהם, הורדנו את הג'קטים כדי להראות לדורמן מה הוא מפסיד אם הוא לא מכניס אותנו והסתרנו את ניר. אחרי שתי קבוצות של יפים יפות לפנינו, התרגשות רבה והמון גוד קארמה, הדומן פשוט שאל:"כמה אתם?" ונכנסנו. אושר גדול.
מזל שאני כבר דוברת צרפתית מושלמת והצלחנו להבין מה השם אומר. בעצם היה אפשר לנחש בפנים. ובתוך le Bain, זה מדהים, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חדר רחצה! הרצפה עשויה מהאבנים הקטנות העגולות שמונעות החלקה, יש ג'קוזי בתוך החדר ועל הגג דשא, מיטות מים ומיטות שיזוף. והכי הכי יפה, זה הנוף מלמעלה. אושר גדול.
התחלנו לשתות ואני באמת שלא יודעת מתי או איך הגענו חזרה לדירה. כל שאני יודעת לספר הוא שהנהג היה מצרי וחלקתי איתו אל כל מה שאני זוכרת משיעורי ערבית בכיתה ז'. כולל השיר "חנוכה הוא חג טוב".
לבוקר יום ראשון התעוררנו להאנגאובר קליל שעבר מהר עם פינוק של אגס בנדיקט במקום שוודי עם רהיטי עשה זאת בעצמך ותמונות של שחקנית עבר שוודית שאם רק הייתי מקשיבה קצת יותר לנחמן אולי הייתי זוכרת את שמה. כדי להוריד את הרגשת הכבדות הלכנו לספרייה העירונית. לא עבד לנו, עדיין היה כבד בבטן. אחרי שעליתי במדרגות בהם קארי בראדשו לא התחתנה עם ביג וקראתי את "ספר השנה 1983" הרגשתי שמיציתי. יצאתי להתחרדן בשמש.
נסענו לברוקלין. ויליאמסבורג מגניבה. אין מה להגיד. הלכנו לפארק שצופה על כל DT NY והמשכנו להתחרדן. סיבוב קל בשוק הפשפשים, וחיפשנו לנו מקום להמשיך בו את מסורת "מרגריטות של אחה"צ". לא היה קל למצוא, בכל זאת היו לנו פרמטרים מאוד גבוהים. צריך להיות בו מרגריטות ושמש. החיפוש היה שווה. מרגריטה פסיפלורה חריפה וצדפות ב$1! אכלתי 8...
שמנו פעמינו חזרה להתייפייף בשנית לערב חג. בחולצה לבנה (בלי שתי צמות) הגענו להלל קולומביה לבקר את תור שטרחה ועמלה על ארוחת חג לישראלים. היו זמירות בסגנון פרסי ושירי חג. האוכל לא היה להיט ובעיקר היה קר, אבל עם בקבוק יין לנפש לא באמת סבלנו. המשכנו לבית של דרור, ידיד של ענת לאפטר פרטי. הזמנו סושי, כי אי אפשר באמת בלי דגים בראש השנה.
יום שני בבוקר, יום חג, התחיל בעצלנות, עם קפה ובייגל בבית בזמן האריזות. אז, כן, אפשר להגיד שזה היתה ארוחת בוקר יהודית למופת עם קרים צ'יז ולוקס! התארגנו ולקחנו סאבווי (לא מטרו) לצ'יינה טאון. יש שם מלא סינים. פנייה ימינה מפתיעה הכניסה אותנו לליטל איטלי לפסטיבל רחוב עם המון אוכל מטוגן ונקניקיות ענקיות! שתיתי לימודה וורודה. המשכנו להתהלך בסוהו ובנוהו עד שנהיינו רעבים. קנינו אוכל אמריקאי למופת והלכנו למקום האהוב עלי בעיר- וושינגטון סקוור פארק. אכלנו צהרים במזרקה, תענוג. המשכנו להתהלך, ומפה לשם הזמן התקצר וגם המרחק אז החלטנו ללכת ברגל חזרה לדירה ב 54 סטריט. אז כן, הלכנו ברגל מצ'יינה טאון עד 54. זה הרבה. מאוד. בדרך פגשנו חבר יקר מהעבר. התגעגענו.
הספקנו עוד לעצור בטיימס סקוור לפני שעלינו לאוטובוס, עם המזודות והכל, לא היינו יכולים להיראות יותר תיירים ממה שנראינו. עייפים אך מרוצים עלינו לאוטובוס שהתגלה כאוטובוס לא אקספרס שעוצר מלא עם נהג קשקשן וטכנאי אוטובוסים רועש. לא ישנתי חצי שעה. עייפים אך עייפים, הגענו למונטריאול ב 5 בבוקר וכהרגלנו בניו יורק לקחנו מונית חזרה הביתה. בוא נגיד, יש הבדלים משמעותיים במחירי המוניות ופה לא הייתי הופכת את זה להרגל.
זהו, יום חופש נוסף להתאוששות (ותודה לעבודה בקהילה היהודית).
עכשיו הבעיה היחידה זה שהשנה צריכה להתעלות על זה!
בהצלחה לי.
ולכם- תמשיכו לחייך!
אז הוחלט לנצל את הסופ"ש הארוך לטובת פתיחת שנה, כמו שפתיחת שנה צריכה להראות. נסענו לניו יורק. גלית ניר ואני. או כמו שאומרים- נסעתי עם אשתי ובעלי. בגדול חיכתה לנו שם ענת שחגגה יומולדת ודירה ששכרנו לסופ"ש. כן, החופשה הראשונה שלנו יחד.
במילה אחת- AWESOME וביותר ממילה אחת, זה מה שהלך שם.
הגענו בשעה לא מוקדמת מידי, כי כמובן שהאוטובוס היה חייב להתעכב. לא ארחיב מעבר לבעיות בגבול הצפויות או לעובדה שהנהג היתה נהגת ולא סתם נהגת- נמוכת קומה (תודה עידן).
מכיוון שהדירה לא היתה מוכנה עדיין לקבל אותנו נאלצנו לאכול ארוחת בוקר ולהעביר את הזמן במניקוריה. הכיסאות מסאאז' שם פשוט היו הכרחיים לאחר הנסיעה.
אחרי מקלחת מתבקשת יצאתי לפגוש ניר אחר בחיי. בר-דעה. לאחרונה היו מספר לא-מפגשים כששנינו בעיר, הצלחנו להעביר אחה"צ נהדר בהליכה בפארק, חיפוש אחרי בר שמגיש מרגריטות (היה ממש קשה) ושיחה קולחת. תענוג.
לקראת הערב הגיע לבקר עוד חבר ניו יורקי, דין, שלטענתו הוא פשוט משתדל להגיד כן לכל הצעה לבילוי בניו יורק. הוא הביא חטיפים :)
התארגנו והתייפייפנו לערב ניו יורקי לפנים. לענת היתה יומולדת אז התחלנו את הערב במסעדה תאילנדית והמשכנו במונית (הנסיעה הארוכה בחיי. טוב אולי אחרי הנסיעה לניו יורק ממונטריאול) למיט פאקינג דיסטריקט (הפ' דגושה). זהו ה-מקום החם הבא בניו יורק, שהוא כבר לא כל כך הבא, כי הוא קורה עכשיו. מצאנו את היעד שלנו במועדון שנמצא על גג של מלון ונקרא le Bain. כמובן, כיאה לכל מועדון ניו יורקי טיפוסי היה תור בכניסה. החלטנו לנסות את מזלנו. ענת כבר התחילה לשנן שמות של אנשים להמציא שאנחנו ברשימה שלהם, הורדנו את הג'קטים כדי להראות לדורמן מה הוא מפסיד אם הוא לא מכניס אותנו והסתרנו את ניר. אחרי שתי קבוצות של יפים יפות לפנינו, התרגשות רבה והמון גוד קארמה, הדומן פשוט שאל:"כמה אתם?" ונכנסנו. אושר גדול.
מזל שאני כבר דוברת צרפתית מושלמת והצלחנו להבין מה השם אומר. בעצם היה אפשר לנחש בפנים. ובתוך le Bain, זה מדהים, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חדר רחצה! הרצפה עשויה מהאבנים הקטנות העגולות שמונעות החלקה, יש ג'קוזי בתוך החדר ועל הגג דשא, מיטות מים ומיטות שיזוף. והכי הכי יפה, זה הנוף מלמעלה. אושר גדול.
לבוקר יום ראשון התעוררנו להאנגאובר קליל שעבר מהר עם פינוק של אגס בנדיקט במקום שוודי עם רהיטי עשה זאת בעצמך ותמונות של שחקנית עבר שוודית שאם רק הייתי מקשיבה קצת יותר לנחמן אולי הייתי זוכרת את שמה. כדי להוריד את הרגשת הכבדות הלכנו לספרייה העירונית. לא עבד לנו, עדיין היה כבד בבטן. אחרי שעליתי במדרגות בהם קארי בראדשו לא התחתנה עם ביג וקראתי את "ספר השנה 1983" הרגשתי שמיציתי. יצאתי להתחרדן בשמש.
שמנו פעמינו חזרה להתייפייף בשנית לערב חג. בחולצה לבנה (בלי שתי צמות) הגענו להלל קולומביה לבקר את תור שטרחה ועמלה על ארוחת חג לישראלים. היו זמירות בסגנון פרסי ושירי חג. האוכל לא היה להיט ובעיקר היה קר, אבל עם בקבוק יין לנפש לא באמת סבלנו. המשכנו לבית של דרור, ידיד של ענת לאפטר פרטי. הזמנו סושי, כי אי אפשר באמת בלי דגים בראש השנה.
יום שני בבוקר, יום חג, התחיל בעצלנות, עם קפה ובייגל בבית בזמן האריזות. אז, כן, אפשר להגיד שזה היתה ארוחת בוקר יהודית למופת עם קרים צ'יז ולוקס! התארגנו ולקחנו סאבווי (לא מטרו) לצ'יינה טאון. יש שם מלא סינים. פנייה ימינה מפתיעה הכניסה אותנו לליטל איטלי לפסטיבל רחוב עם המון אוכל מטוגן ונקניקיות ענקיות! שתיתי לימודה וורודה. המשכנו להתהלך בסוהו ובנוהו עד שנהיינו רעבים. קנינו אוכל אמריקאי למופת והלכנו למקום האהוב עלי בעיר- וושינגטון סקוור פארק. אכלנו צהרים במזרקה, תענוג. המשכנו להתהלך, ומפה לשם הזמן התקצר וגם המרחק אז החלטנו ללכת ברגל חזרה לדירה ב 54 סטריט. אז כן, הלכנו ברגל מצ'יינה טאון עד 54. זה הרבה. מאוד. בדרך פגשנו חבר יקר מהעבר. התגעגענו.
הספקנו עוד לעצור בטיימס סקוור לפני שעלינו לאוטובוס, עם המזודות והכל, לא היינו יכולים להיראות יותר תיירים ממה שנראינו. עייפים אך מרוצים עלינו לאוטובוס שהתגלה כאוטובוס לא אקספרס שעוצר מלא עם נהג קשקשן וטכנאי אוטובוסים רועש. לא ישנתי חצי שעה. עייפים אך עייפים, הגענו למונטריאול ב 5 בבוקר וכהרגלנו בניו יורק לקחנו מונית חזרה הביתה. בוא נגיד, יש הבדלים משמעותיים במחירי המוניות ופה לא הייתי הופכת את זה להרגל.
זהו, יום חופש נוסף להתאוששות (ותודה לעבודה בקהילה היהודית).
עכשיו הבעיה היחידה זה שהשנה צריכה להתעלות על זה!
בהצלחה לי.
ולכם- תמשיכו לחייך!
