מותק, אני בבית

כן? בבית?
ההרגשה היא בהחלט של חזרה. לדבר מוכר שלא הייתי בו הרבה זמן. אבל אחרי חודשיים (כמעט) במקום שבאמת אני יכולה לכנות בית. ישראל --> בית אלעזרי -->  משפחת פריגת. קשה לי להגיד "חזרתי הביתה". מוטיב החזרה היה ממש חזק לפני חודשיים, כשעזבתי פה לזמן מוגבל ו"חזרתי הביתה".
ולא רק אצל ההורים הרגשתי בבית. אפילו כשהייתי בין בתים, עם תיק קטן עם כל מה שאני צריכה עלי, בין ספות של חברים וכריות שצריך להתרגל אליהן, גם שם הרגשתי שאני במקום נכון. יש משהו בלהיות בחופש במקום ממנו באת שהרגיע אותי ממש. ואני ממליצה על זה בחום. לקחת חופשה בארץ, אבל אמיתית כזאת.

בעצם, זה לא לגמרי נכון. מעל לכל החופש הנפלא הזה, חופש של להיות בין אנשים שאני אוהבת, ריחפה איזה הרגשה אחרת. הרגשה לא מוכרת. כאילו הנמיכו לי את הווליום. כשחלקתי עם חברים, אמרו לי שזה נקרא להתבגר. אני? להתבגר? והרי אני כל כך אנטי לזה. אז דווקא, אני לא בוגרת. אבל זה כל כך מעייף חוסר הבגרות הזה.

אי אפשר להגיד שהשנה בניכר לא שינתה אותי אבל רק כשהגעתי לארץ, למקום המוכר, למי שמכיר אותי באמת, הבנתי כמה כבר אולי לא כזה קל להכיר אותי באמת. כמה אני כבר לא זורקת את כל התפוזים שלי. אולי יש לי קלפים שאני אפילו לא יודעת על קיומם. אם זה איזה אס בשרוול או אולי סתם מספר 7.
פתאום עלו שאלות, אולי לא הייתי צריכה להתחייב לעוד שנה, איך יכולתי בפברואר לדעת מה אני ארגיש במאי ואיך אני אתמודד באוגוסט. הסתובבות חסרת תכלית לעיתים על אופניים בתל אביב גרמה לי לחשוב שאני לא רוצה לחזור לגור בעיר. אולי ספציפית לא בתל אביב. יציאות של השתכרות אל תוך הלילה גרמו לבחילה איומה בבוקר ולמחשבה שאולי זה כבר לא בשביל הכבד שלי. הקשבה לאנשים גרמה לי להבין
ולהפך.
וחוזר חלילה.
פשוט לא רציתי לעזוב. לא רציתי להתמודד פתאום עם השאלות האלה לבד. לא רציתי לחזור לשגרה שכבר כל כך התרגלתי אליה.

הנסיבות גרמו לי להתמודד עם זה. להחלטיות הלא החלטית שלי יש מחיר. אבל כנראה ש900$ זה מחיר גבוה מידי. אז לא הארכתי את שהותי בארץ. נדמה לי שזה היה לטובה. במקום לשבת בבית עוד כמה שעות (ואל תזלזלו, יש קסם לא מוסבר במרפסת עם קפה קר, רק לא ב75% לחות) ולהתבעס שאני נוסעת, מצאתי את עצמי מדחיקה במטוס בדרך לניו יורק. וניו יורק כמו ניו יורק, עוזרת לך ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמך בו זמנית. ואולי זה סתם קשקושים.
בסופו של סופ"ש, עשיתי חיים. נזכרתי בקלות ההנאה שבלגור בחו"ל, בשמחה שיש בעבודה שממש מרוצים ממנה ובאושר שחוויות חדשות גורמות לי.
אז לא הגעתי לדירה חדשה, או למקום שאני עוד לא מכירה את הרכבת התחתית בו. אבל עדיין הגעתי ללא אינטרנט, בלי טלפון, אחרי סופ"ש מלא חוויות ועם המון תקוות לשנה הבאה.

חודשיים שלא כתבתי. היו דברים אחרים שמילאו את הראש והזמן. וגם לזה שכחתי שהתרגלתי. ואולי זה נוילנד שאני קוראת עכשיו שמחזיר לי את חדוות הכתיבה. אבל כל דבר שמחזיר בי חדווה, אני לא אומרת לו לא.

ועכשיו, חזל"ש לחלוטין. יש להוציא כביסה, לעשות קניות ואולי, אולי גם לבשל איזה הפתעה לארוחת ערב. להתחיל לחזור למציאות הקנדית ולמצוא יעדים לטיול שלא מיציתי בשנה שעברה.
זהו, אני פה, ואני לא רוצה להיות שם. אבל השם והפה לא כאלה רחוקים זה מזה.
אתם יודעים איפה למצוא אותי, אל תפסיקו לחייך!