הכל קורה כל כך, קורה

שליחות.
מה בעצם מרכיב שליחות?

שליח - אני. מה שאני מביאה איתי, האופי שלי, הרצונות שלי, השאיפות שלי, הציפיות שלי.
מקום - חו"ל. אני לבד. במקום חדש, בשפה חדשה, עיר חדשה, עוד שפה חדשה.
תוכן - ישראל. מאיפה בכלל להתחיל? פוליטיקה, תרבות, אוכל, נופים, עברית.
משרד - עבודה בצוות, עבודה לבד, בוס, סופרוויזר, שעות עבודה, סטודנטים.
נסיעות - כנסים, טיולים, מפגשים, מטרו, סאבווי, מטוסים, רכבות, אוטובוסים. חברים, מכרים, עובדים.

אז מה בעצם הופך שליחות למוצלחת?
איך עם כל כך הרבה גורמים מצליחים לסנכרן את כולם להיות מוצלחים? להיות טובים? להיות?

וכל הזמן קורים דברים, ומשתנים דברים ומתפתחים דברים. ומה שקורה היום לא קורה אותו דבר מחר. וההרגשה שיש לי היום לא בהכרח נשארת מחר. והאפקט המוצלח שיש לגורם אחד משפיע על גורם אחר. והאפקט של גורם פחות מוצלח יכול להעיב פה על כל שאר הדברים.

בכלל רציתי לכתוב על ווגאס. על חופשת חורף. על סוף הסמסטר.
סוף הסמסטר. פתאום עולה לי בראש, מה עשיתי עד עכשיו? אני עומדת בציפיות? של עצמי? של אחרים ממני? באיזה ציפיות אני צריכה לעמוד? האם כגודל ה... וזה?
נגמר הסמסטר, כולם יצאו לחופש. אז גם אני נסעתי. לא לארץ, לא לתגלית. זה גם סיפור שהסתבך. בעצם הוא לא כזה מסובך, אני די מבינה מה קרה. אבל באיזהשהו מקום לא כל כך בא לי להבין.

אז ניסיתי להוכיח שלא חובה לנסוע לארץ כדי להנות בחופשת חורף. "לקחתי" את איה, שליחתנו לסנטה קרוז, ונסענו למקום חם יותר. הכי דרומי שיכולנו למצוא. סן דייגו.
וסן דייגו מטריפה. מעבר להכל, יש שם שמש. והלכתי עם כפכפים! חצי מהתמונות שלי הן של הרגליים שלי חשופות.

טוב אולי לא חצי מהתמונות, אבל כל כך התלהבתי מזה. ואני מבינה כמה השמש חסרה לי.
אבל נו מילא, חוויה וכאלה, לא יצא לי לגור עוד פעם בשלג, ספורט חורף וזה.





אבל בכלל רציתי לדבר על ווגאס. ואולי מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס. כל מה שיש לי להגיד זה שהיא לגמרי מה שמספרים עליה. ובטח היתה יכולה להיות יותר...


יש למה לחזור.





בכל מקרה, אז יו אול נואו מהפוסט הקודם, החזרה הפילה אותי למשכב. אולי אני בכלל אלרגית לטיסות. זה גרם לי לבעסה קלילה, ולחזרה קשה לשגרה. משבר סמסטר שני. פתאום זה לא רק ציפיות אלא גם אמורות להיות תוצאות עד עכשיו. ומה זה בכלל תוצאות? איך מודדים את זה? ואיך אפשר להצליח כשכל הזמן נוסעים. אז מתכננים דברים, ומריצים מיילים, ומחכים לתשובות ולא הכל קורה כמו שאני רוצה שיקרה, ולא הכל תלוי בי. ובסוף לאט לאט, ואולי בעצם מהר מהר גם הסמסטר הזה יעוף לו. ואני רק יכולה לקוות שבסופו יהיה לי יותר קל להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי מה עשיתי. וזה מה שהכי חשוב. לעצמי. לא לוותר, להתמודד, לא לפחד אבל גם לא להקשות, לא לרדות ולא להתייסר. לא להסתכל על כל משימה כאילו היא הדבר הכי קשה בעולם. ולא לקחת כל מכשול כמובן מאליו.
מובן? מאליו?
ואז פתאום אני מבינה שעברתי חצי, ועוד שניה כבר צריך להחליט אם החצי הזה יהיה רק רבע. אם אני הולכת לעבור את זה שוב. בעצם לא שוב, אלא עוד שנה. כי יש יתרונות בשנה שניה. יש לה שנה ראשונה לפניה.
עד עכשיו זה היה ברור כשמש (או כשלג ככל שמדובר בקנדה) בטח שזה שנתיים. בטח. בטח? עכשיו אני מתחילה לחשוב על זה. עכשיו בא לי הבירה שפירא לראש. (ותעשו לעצמכם טובה ותיכנסו לסרטון. לא צחקתי ככה מאז... הממ... לא יודעת, מי אמר לי לאחרונה שהוא מתגעגע לצחוק שלי?)
טוב, הגיע הזמן לעשות חושבים. אולי בעצם אני עושה חושבים כל הזמן. אולי זה החושבים שלי.
ותודה לכל חבריי הפסיכולוגים בלוני. ואם הבנת מה זה אומר, כנראה שאתה שליח בקנדה.

רק חזרתי לשגרה ושוב הוצאתי את עצמי ממנה. אל טורונטו לכנס שליחים. ועוד לא הספקתי להגיד ג'ק (גם בלי לקבל צ'ק) וביום חמישי אני טסה לפלורידה. לפחות שם תהיה שמש. או לפחות כך אני מקווה.
ואז אחרי זה אני אכנס לשגרה.
או שלא.


אז תגיד רפי, שגרה זה רע?

אני עוברת לעברית

אין מה לעשות, בסוף הכי קל לי להתבטא בעברית.
שלמה יידוב שר את זה יותר טוב ממני. וזאת גם בדיוק הסיבה שאני אומרת תמיד שיהיה לי מאוד קשה לצאת עם מישהו לא ישראלי. מישהו שלא יבין אוטומטית על מה אני מדברת. אבל בעצם סביר להניח שגם דובר עברית מלידה לא ממש יצליח להבין על מה אני מדברת בכזאת קלות.

בכל מקרה, עבר מלא מלא זמן מהפוסט האחרון, ועברו מלא מלא דברים.
מאיפה להתחיל בכלל?!

אני חושבת שאני אתחיל מהסוף.
כלומר, לא הסוף שלי, כי אם זה הסוף שלי אני בצרות.
משועממת, בפיג'מה עם שבבי עוגיות על הפרצוף.
היום לא עשיתי כלום. כלום כלום, גם לא כביסה. בעצם אפיתי עוגיות. אבל גם זה מבצק מוכן שרק צריך לאפות בתנור. יצא ממש ממש טעים אבל נו, זה לא ממש נחשב לעשות משהו.
למה לא עשיתי כלום? יש לזה מליונים של תירוצים.
הראשון והעיקרי הוא שהייתי חולה כמעט שבוע. חולה חולה, לא בכאילו. עם חום, טישו, כדורים והכל. אפילו כמעט הלכתי לרופא. אם לא היה כל כך קר בחוץ, אולי אפילו הייתי עושה את זה.
כמה קר? קר מאוד. זה הסיבה השניה. אמנם היום היה רק (!) 2- מעלות בחוץ, שזה נעים לכל הדעות, אבל פשוט הסרבול הזה של חורף לא עושה חשק בכלל בכלל לצאת מהשמיכה.
השילוב הזה של קור ושל מחלה ושל חוסר יציאה מהבית גורם לי למרמור עז ולפרץ קללות בלתי נשלט.

זה כל כך קשה להיות לבד, בצד השני של העולם, חולה, בלי אוכל בבית ושלאט לאט נגמרות התרופות. בקושי לאמא יכולתי להתקשר בגלל ההבדל בשעות. התחלתי ממש לרחם על עצמי. התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה? למה דווקא מקום עם כל כך הרבה חודשי חורף? אולי עדיף מהר מהר לבטל הכל לחזור הביתה? וממש אבל ממש לא להתחייב לשנה שניה?

עכשיו אני מרגישה יותר טוב. כבר קצת יצאתי מהבית, וראיתי שגם כשיש 11- בחוץ, זה בר התמודדות. (ותודה לאבא על המעיל מסין) רק צריך לקנות נעליים באמת לחורף. (ולא, איתמר, מה שקנינו יחד ממש ממש לא מספיק.) הסתכלתי קצת מסביב והשלג באמת גורם להרבה דברים להיראות שלוים יותר. האופציה לספורט חורף ממש מעבר לפינה ורק צריך לאזור כוח ולצאת.
אז זהו, היום וויתרתי לעצמי אבל מספיק. אני במונטריאול, אחת הערים היפות בעולם, אם לא בקנדה, אני צריכה לנצל אותה. אז אם לא לצאת לקרוע את העיר, ללכת לשבת בבאיזה בית קפה צרפתי עם ספר. או לקחת את המחליקיים שקניתי ופשוט להחליק קצת על הקרח.

בסך הכל זה חוייה חד פעמית ואני לא יכולה לתת לה לעבור לידי. למי שלא נמצא פה הזאת כל הנסיון הזה בטח נראה מטריף, אני חיה בחו"ל. אבל זהו בדיוק. אני חיה פה. יש פה שגרה ויום יום and bad times too like you... אבל בסך הכל, כן, זה לא משהו שיש בארץ. ואני מתגעגעת לשמש, ולקלות שבלהסתדר בלהגיע ממקום למקום. ולקבוע עם חברות לקפה או לבירה. ולהרים טלפון בלי לחשוב על השעות או המחירים. ולגולדסטאר ולכפכפים. ולאמא ואבא. ולכמה מובן מאליו לקחתי את הקרבה המשפחתית.

אז זהו, אני מנסה לקחת את החוויה הזאת כמו שלקחתי אותה עד עכשיו, ולא לצפות כל הזמן למה שעומד לקרות אלא לחיות את מה שקורה. לא להתגעגע יותר מידי (רק קצת) ולהעריך את מה שיש לי עכשיו ולא לחשוב יותר מידי על מה יהיה שאני אחזור ומה אני מפסידה בנתיים במקום אחר. לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. ועל זה מגיע לי פרס "פריגת". מה הפרס? צב!

וואוו, יוצא ממש הרבה כשכותבים בשפת אם. נראה לי שאת חוויות החופשה אני אשאיר לפוסט אחר. אבל אם חזרה לי חדוות הכתיבה, כנראה שלא יקח לזה הרבה זמן.
מאחלת לעצמי להמשיך לחייך.