אין מה לעשות, בסוף הכי קל לי להתבטא בעברית.
שלמה יידוב שר את זה יותר טוב ממני. וזאת גם בדיוק הסיבה שאני אומרת תמיד שיהיה לי מאוד קשה לצאת עם מישהו לא ישראלי. מישהו שלא יבין אוטומטית על מה אני מדברת. אבל בעצם סביר להניח שגם דובר עברית מלידה לא ממש יצליח להבין על מה אני מדברת בכזאת קלות.
בכל מקרה, עבר מלא מלא זמן מהפוסט האחרון, ועברו מלא מלא דברים.
מאיפה להתחיל בכלל?!
אני חושבת שאני אתחיל מהסוף.
כלומר, לא הסוף שלי, כי אם זה הסוף שלי אני בצרות.
משועממת, בפיג'מה עם שבבי עוגיות על הפרצוף.
היום לא עשיתי כלום. כלום כלום, גם לא כביסה. בעצם אפיתי עוגיות. אבל גם זה מבצק מוכן שרק צריך לאפות בתנור. יצא ממש ממש טעים אבל נו, זה לא ממש נחשב לעשות משהו.
למה לא עשיתי כלום? יש לזה מליונים של תירוצים.
הראשון והעיקרי הוא שהייתי חולה כמעט שבוע. חולה חולה, לא בכאילו. עם חום, טישו, כדורים והכל. אפילו כמעט הלכתי לרופא. אם לא היה כל כך קר בחוץ, אולי אפילו הייתי עושה את זה.
כמה קר? קר מאוד. זה הסיבה השניה. אמנם היום היה רק (!) 2- מעלות בחוץ, שזה נעים לכל הדעות, אבל פשוט הסרבול הזה של חורף לא עושה חשק בכלל בכלל לצאת מהשמיכה.
השילוב הזה של קור ושל מחלה ושל חוסר יציאה מהבית גורם לי למרמור עז ולפרץ קללות בלתי נשלט.
זה כל כך קשה להיות לבד, בצד השני של העולם, חולה, בלי אוכל בבית ושלאט לאט נגמרות התרופות. בקושי לאמא יכולתי להתקשר בגלל ההבדל בשעות. התחלתי ממש לרחם על עצמי. התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה? למה דווקא מקום עם כל כך הרבה חודשי חורף? אולי עדיף מהר מהר לבטל הכל לחזור הביתה? וממש אבל ממש לא להתחייב לשנה שניה?
עכשיו אני מרגישה יותר טוב. כבר קצת יצאתי מהבית, וראיתי שגם כשיש 11- בחוץ, זה בר התמודדות. (ותודה לאבא על המעיל מסין) רק צריך לקנות נעליים באמת לחורף. (ולא, איתמר, מה שקנינו יחד ממש ממש לא מספיק.) הסתכלתי קצת מסביב והשלג באמת גורם להרבה דברים להיראות שלוים יותר. האופציה לספורט חורף ממש מעבר לפינה ורק צריך לאזור כוח ולצאת.
אז זהו, היום וויתרתי לעצמי אבל מספיק. אני במונטריאול, אחת הערים היפות בעולם, אם לא בקנדה, אני צריכה לנצל אותה. אז אם לא לצאת לקרוע את העיר, ללכת לשבת בבאיזה בית קפה צרפתי עם ספר. או לקחת את המחליקיים שקניתי ופשוט להחליק קצת על הקרח.
בסך הכל זה חוייה חד פעמית ואני לא יכולה לתת לה לעבור לידי. למי שלא נמצא פה הזאת כל הנסיון הזה בטח נראה מטריף, אני חיה בחו"ל. אבל זהו בדיוק. אני חיה פה. יש פה שגרה ויום יום and bad times too like you... אבל בסך הכל, כן, זה לא משהו שיש בארץ. ואני מתגעגעת לשמש, ולקלות שבלהסתדר בלהגיע ממקום למקום. ולקבוע עם חברות לקפה או לבירה. ולהרים טלפון בלי לחשוב על השעות או המחירים. ולגולדסטאר ולכפכפים. ולאמא ואבא. ולכמה מובן מאליו לקחתי את הקרבה המשפחתית.
אז זהו, אני מנסה לקחת את החוויה הזאת כמו שלקחתי אותה עד עכשיו, ולא לצפות כל הזמן למה שעומד לקרות אלא לחיות את מה שקורה. לא להתגעגע יותר מידי (רק קצת) ולהעריך את מה שיש לי עכשיו ולא לחשוב יותר מידי על מה יהיה שאני אחזור ומה אני מפסידה בנתיים במקום אחר. לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. ועל זה מגיע לי פרס "פריגת". מה הפרס? צב!
וואוו, יוצא ממש הרבה כשכותבים בשפת אם. נראה לי שאת חוויות החופשה אני אשאיר לפוסט אחר. אבל אם חזרה לי חדוות הכתיבה, כנראה שלא יקח לזה הרבה זמן.
מאחלת לעצמי להמשיך לחייך.
שלמה יידוב שר את זה יותר טוב ממני. וזאת גם בדיוק הסיבה שאני אומרת תמיד שיהיה לי מאוד קשה לצאת עם מישהו לא ישראלי. מישהו שלא יבין אוטומטית על מה אני מדברת. אבל בעצם סביר להניח שגם דובר עברית מלידה לא ממש יצליח להבין על מה אני מדברת בכזאת קלות.
בכל מקרה, עבר מלא מלא זמן מהפוסט האחרון, ועברו מלא מלא דברים.
מאיפה להתחיל בכלל?!
אני חושבת שאני אתחיל מהסוף.
כלומר, לא הסוף שלי, כי אם זה הסוף שלי אני בצרות.
משועממת, בפיג'מה עם שבבי עוגיות על הפרצוף.
היום לא עשיתי כלום. כלום כלום, גם לא כביסה. בעצם אפיתי עוגיות. אבל גם זה מבצק מוכן שרק צריך לאפות בתנור. יצא ממש ממש טעים אבל נו, זה לא ממש נחשב לעשות משהו.
למה לא עשיתי כלום? יש לזה מליונים של תירוצים.
הראשון והעיקרי הוא שהייתי חולה כמעט שבוע. חולה חולה, לא בכאילו. עם חום, טישו, כדורים והכל. אפילו כמעט הלכתי לרופא. אם לא היה כל כך קר בחוץ, אולי אפילו הייתי עושה את זה.
כמה קר? קר מאוד. זה הסיבה השניה. אמנם היום היה רק (!) 2- מעלות בחוץ, שזה נעים לכל הדעות, אבל פשוט הסרבול הזה של חורף לא עושה חשק בכלל בכלל לצאת מהשמיכה.
השילוב הזה של קור ושל מחלה ושל חוסר יציאה מהבית גורם לי למרמור עז ולפרץ קללות בלתי נשלט.
זה כל כך קשה להיות לבד, בצד השני של העולם, חולה, בלי אוכל בבית ושלאט לאט נגמרות התרופות. בקושי לאמא יכולתי להתקשר בגלל ההבדל בשעות. התחלתי ממש לרחם על עצמי. התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה פה? למה דווקא מקום עם כל כך הרבה חודשי חורף? אולי עדיף מהר מהר לבטל הכל לחזור הביתה? וממש אבל ממש לא להתחייב לשנה שניה?
עכשיו אני מרגישה יותר טוב. כבר קצת יצאתי מהבית, וראיתי שגם כשיש 11- בחוץ, זה בר התמודדות. (ותודה לאבא על המעיל מסין) רק צריך לקנות נעליים באמת לחורף. (ולא, איתמר, מה שקנינו יחד ממש ממש לא מספיק.) הסתכלתי קצת מסביב והשלג באמת גורם להרבה דברים להיראות שלוים יותר. האופציה לספורט חורף ממש מעבר לפינה ורק צריך לאזור כוח ולצאת.
אז זהו, היום וויתרתי לעצמי אבל מספיק. אני במונטריאול, אחת הערים היפות בעולם, אם לא בקנדה, אני צריכה לנצל אותה. אז אם לא לצאת לקרוע את העיר, ללכת לשבת בבאיזה בית קפה צרפתי עם ספר. או לקחת את המחליקיים שקניתי ופשוט להחליק קצת על הקרח.
בסך הכל זה חוייה חד פעמית ואני לא יכולה לתת לה לעבור לידי. למי שלא נמצא פה הזאת כל הנסיון הזה בטח נראה מטריף, אני חיה בחו"ל. אבל זהו בדיוק. אני חיה פה. יש פה שגרה ויום יום and bad times too like you... אבל בסך הכל, כן, זה לא משהו שיש בארץ. ואני מתגעגעת לשמש, ולקלות שבלהסתדר בלהגיע ממקום למקום. ולקבוע עם חברות לקפה או לבירה. ולהרים טלפון בלי לחשוב על השעות או המחירים. ולגולדסטאר ולכפכפים. ולאמא ואבא. ולכמה מובן מאליו לקחתי את הקרבה המשפחתית.
אז זהו, אני מנסה לקחת את החוויה הזאת כמו שלקחתי אותה עד עכשיו, ולא לצפות כל הזמן למה שעומד לקרות אלא לחיות את מה שקורה. לא להתגעגע יותר מידי (רק קצת) ולהעריך את מה שיש לי עכשיו ולא לחשוב יותר מידי על מה יהיה שאני אחזור ומה אני מפסידה בנתיים במקום אחר. לקחת החלטות ולעמוד מאחוריהן. ועל זה מגיע לי פרס "פריגת". מה הפרס? צב!
וואוו, יוצא ממש הרבה כשכותבים בשפת אם. נראה לי שאת חוויות החופשה אני אשאיר לפוסט אחר. אבל אם חזרה לי חדוות הכתיבה, כנראה שלא יקח לזה הרבה זמן.
מאחלת לעצמי להמשיך לחייך.
אח. אם לא היית קיימת הייתי צריכה להמציא אותך!! איזה כיף לקרוא. גם עם דמעות בעיניים... התובנות שלך... איזה ראש בריא. חבל שהמיטה חולה אבל גם זה יעבור.
השבמחקאוהבת. אמא
רוצה לשבת איתך לשוקו חם בבית קפה הצרפתי בקור הזה. אוף.
השבמחקהי קוקית
השבמחקאיזה באסה להיות חולה כל כך רחוק מהבית!!!
כיף לקרוא אותך בעברית (כנראה שאת באמת מתחילה להתגעגע?)
הגעגוע, כמובן,
הדדי כתמיד..
טוב נו, נבוא לבשל לך שוב בבית, פולניה. מזל שאת לא בחושך.
השבמחקחיבוקים.
קראתי את הבלוג שלך
השבמחקואמרתי לעצמי ,
איזה יופי אני קורא אנגלית ....
כנראה שאחרי שהתאמתי בפעמים הקודמות , אז השתפרה האנגלית שלי .
כשחולים זה ,קשה . אבל פעם זה עובר, כמו שהסתמן, ונכון להיות שם בצד השני (הנכון ) של כדור הארץ , לבד זה באסה. אבל , (שאין אבל) מעניין למה כל מי שסיפרת לו , או ששמע שאת בקנדה ,
- מ ק נ א !!!!
תחזיקי מעמד , אוהב , אבא שלמה .