שליחות.
מה בעצם מרכיב שליחות?
שליח - אני. מה שאני מביאה איתי, האופי שלי, הרצונות שלי, השאיפות שלי, הציפיות שלי.
מקום - חו"ל. אני לבד. במקום חדש, בשפה חדשה, עיר חדשה, עוד שפה חדשה.
תוכן - ישראל. מאיפה בכלל להתחיל? פוליטיקה, תרבות, אוכל, נופים, עברית.
משרד - עבודה בצוות, עבודה לבד, בוס, סופרוויזר, שעות עבודה, סטודנטים.
נסיעות - כנסים, טיולים, מפגשים, מטרו, סאבווי, מטוסים, רכבות, אוטובוסים. חברים, מכרים, עובדים.
אז מה בעצם הופך שליחות למוצלחת?
איך עם כל כך הרבה גורמים מצליחים לסנכרן את כולם להיות מוצלחים? להיות טובים? להיות?
וכל הזמן קורים דברים, ומשתנים דברים ומתפתחים דברים. ומה שקורה היום לא קורה אותו דבר מחר. וההרגשה שיש לי היום לא בהכרח נשארת מחר. והאפקט המוצלח שיש לגורם אחד משפיע על גורם אחר. והאפקט של גורם פחות מוצלח יכול להעיב פה על כל שאר הדברים.
בכלל רציתי לכתוב על ווגאס. על חופשת חורף. על סוף הסמסטר.
סוף הסמסטר. פתאום עולה לי בראש, מה עשיתי עד עכשיו? אני עומדת בציפיות? של עצמי? של אחרים ממני? באיזה ציפיות אני צריכה לעמוד? האם כגודל ה... וזה?
נגמר הסמסטר, כולם יצאו לחופש. אז גם אני נסעתי. לא לארץ, לא לתגלית. זה גם סיפור שהסתבך. בעצם הוא לא כזה מסובך, אני די מבינה מה קרה. אבל באיזהשהו מקום לא כל כך בא לי להבין.
אז ניסיתי להוכיח שלא חובה לנסוע לארץ כדי להנות בחופשת חורף. "לקחתי" את איה, שליחתנו לסנטה קרוז, ונסענו למקום חם יותר. הכי דרומי שיכולנו למצוא. סן דייגו.
וסן דייגו מטריפה. מעבר להכל, יש שם שמש. והלכתי עם כפכפים! חצי מהתמונות שלי הן של הרגליים שלי חשופות.
טוב אולי לא חצי מהתמונות, אבל כל כך התלהבתי מזה. ואני מבינה כמה השמש חסרה לי.
אבל נו מילא, חוויה וכאלה, לא יצא לי לגור עוד פעם בשלג, ספורט חורף וזה.
אבל בכלל רציתי לדבר על ווגאס. ואולי מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס. כל מה שיש לי להגיד זה שהיא לגמרי מה שמספרים עליה. ובטח היתה יכולה להיות יותר...
יש למה לחזור.
בכל מקרה, אז יו אול נואו מהפוסט הקודם, החזרה הפילה אותי למשכב. אולי אני בכלל אלרגית לטיסות. זה גרם לי לבעסה קלילה, ולחזרה קשה לשגרה. משבר סמסטר שני. פתאום זה לא רק ציפיות אלא גם אמורות להיות תוצאות עד עכשיו. ומה זה בכלל תוצאות? איך מודדים את זה? ואיך אפשר להצליח כשכל הזמן נוסעים. אז מתכננים דברים, ומריצים מיילים, ומחכים לתשובות ולא הכל קורה כמו שאני רוצה שיקרה, ולא הכל תלוי בי. ובסוף לאט לאט, ואולי בעצם מהר מהר גם הסמסטר הזה יעוף לו. ואני רק יכולה לקוות שבסופו יהיה לי יותר קל להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי מה עשיתי. וזה מה שהכי חשוב. לעצמי. לא לוותר, להתמודד, לא לפחד אבל גם לא להקשות, לא לרדות ולא להתייסר. לא להסתכל על כל משימה כאילו היא הדבר הכי קשה בעולם. ולא לקחת כל מכשול כמובן מאליו.
מובן? מאליו?
ואז פתאום אני מבינה שעברתי חצי, ועוד שניה כבר צריך להחליט אם החצי הזה יהיה רק רבע. אם אני הולכת לעבור את זה שוב. בעצם לא שוב, אלא עוד שנה. כי יש יתרונות בשנה שניה. יש לה שנה ראשונה לפניה.
עד עכשיו זה היה ברור כשמש (או כשלג ככל שמדובר בקנדה) בטח שזה שנתיים. בטח. בטח? עכשיו אני מתחילה לחשוב על זה. עכשיו בא לי הבירה שפירא לראש. (ותעשו לעצמכם טובה ותיכנסו לסרטון. לא צחקתי ככה מאז... הממ... לא יודעת, מי אמר לי לאחרונה שהוא מתגעגע לצחוק שלי?)
טוב, הגיע הזמן לעשות חושבים. אולי בעצם אני עושה חושבים כל הזמן. אולי זה החושבים שלי.
ותודה לכל חבריי הפסיכולוגים בלוני. ואם הבנת מה זה אומר, כנראה שאתה שליח בקנדה.
רק חזרתי לשגרה ושוב הוצאתי את עצמי ממנה. אל טורונטו לכנס שליחים. ועוד לא הספקתי להגיד ג'ק (גם בלי לקבל צ'ק) וביום חמישי אני טסה לפלורידה. לפחות שם תהיה שמש. או לפחות כך אני מקווה.
ואז אחרי זה אני אכנס לשגרה.
או שלא.
אז תגיד רפי, שגרה זה רע?
מה בעצם מרכיב שליחות?
שליח - אני. מה שאני מביאה איתי, האופי שלי, הרצונות שלי, השאיפות שלי, הציפיות שלי.
מקום - חו"ל. אני לבד. במקום חדש, בשפה חדשה, עיר חדשה, עוד שפה חדשה.
תוכן - ישראל. מאיפה בכלל להתחיל? פוליטיקה, תרבות, אוכל, נופים, עברית.
משרד - עבודה בצוות, עבודה לבד, בוס, סופרוויזר, שעות עבודה, סטודנטים.
נסיעות - כנסים, טיולים, מפגשים, מטרו, סאבווי, מטוסים, רכבות, אוטובוסים. חברים, מכרים, עובדים.
אז מה בעצם הופך שליחות למוצלחת?
איך עם כל כך הרבה גורמים מצליחים לסנכרן את כולם להיות מוצלחים? להיות טובים? להיות?
וכל הזמן קורים דברים, ומשתנים דברים ומתפתחים דברים. ומה שקורה היום לא קורה אותו דבר מחר. וההרגשה שיש לי היום לא בהכרח נשארת מחר. והאפקט המוצלח שיש לגורם אחד משפיע על גורם אחר. והאפקט של גורם פחות מוצלח יכול להעיב פה על כל שאר הדברים.
בכלל רציתי לכתוב על ווגאס. על חופשת חורף. על סוף הסמסטר.
סוף הסמסטר. פתאום עולה לי בראש, מה עשיתי עד עכשיו? אני עומדת בציפיות? של עצמי? של אחרים ממני? באיזה ציפיות אני צריכה לעמוד? האם כגודל ה... וזה?
נגמר הסמסטר, כולם יצאו לחופש. אז גם אני נסעתי. לא לארץ, לא לתגלית. זה גם סיפור שהסתבך. בעצם הוא לא כזה מסובך, אני די מבינה מה קרה. אבל באיזהשהו מקום לא כל כך בא לי להבין.
אז ניסיתי להוכיח שלא חובה לנסוע לארץ כדי להנות בחופשת חורף. "לקחתי" את איה, שליחתנו לסנטה קרוז, ונסענו למקום חם יותר. הכי דרומי שיכולנו למצוא. סן דייגו.
וסן דייגו מטריפה. מעבר להכל, יש שם שמש. והלכתי עם כפכפים! חצי מהתמונות שלי הן של הרגליים שלי חשופות.
טוב אולי לא חצי מהתמונות, אבל כל כך התלהבתי מזה. ואני מבינה כמה השמש חסרה לי.
אבל נו מילא, חוויה וכאלה, לא יצא לי לגור עוד פעם בשלג, ספורט חורף וזה.
אבל בכלל רציתי לדבר על ווגאס. ואולי מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס. כל מה שיש לי להגיד זה שהיא לגמרי מה שמספרים עליה. ובטח היתה יכולה להיות יותר...
יש למה לחזור.
בכל מקרה, אז יו אול נואו מהפוסט הקודם, החזרה הפילה אותי למשכב. אולי אני בכלל אלרגית לטיסות. זה גרם לי לבעסה קלילה, ולחזרה קשה לשגרה. משבר סמסטר שני. פתאום זה לא רק ציפיות אלא גם אמורות להיות תוצאות עד עכשיו. ומה זה בכלל תוצאות? איך מודדים את זה? ואיך אפשר להצליח כשכל הזמן נוסעים. אז מתכננים דברים, ומריצים מיילים, ומחכים לתשובות ולא הכל קורה כמו שאני רוצה שיקרה, ולא הכל תלוי בי. ובסוף לאט לאט, ואולי בעצם מהר מהר גם הסמסטר הזה יעוף לו. ואני רק יכולה לקוות שבסופו יהיה לי יותר קל להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי מה עשיתי. וזה מה שהכי חשוב. לעצמי. לא לוותר, להתמודד, לא לפחד אבל גם לא להקשות, לא לרדות ולא להתייסר. לא להסתכל על כל משימה כאילו היא הדבר הכי קשה בעולם. ולא לקחת כל מכשול כמובן מאליו.
מובן? מאליו?
ואז פתאום אני מבינה שעברתי חצי, ועוד שניה כבר צריך להחליט אם החצי הזה יהיה רק רבע. אם אני הולכת לעבור את זה שוב. בעצם לא שוב, אלא עוד שנה. כי יש יתרונות בשנה שניה. יש לה שנה ראשונה לפניה.
עד עכשיו זה היה ברור כשמש (או כשלג ככל שמדובר בקנדה) בטח שזה שנתיים. בטח. בטח? עכשיו אני מתחילה לחשוב על זה. עכשיו בא לי הבירה שפירא לראש. (ותעשו לעצמכם טובה ותיכנסו לסרטון. לא צחקתי ככה מאז... הממ... לא יודעת, מי אמר לי לאחרונה שהוא מתגעגע לצחוק שלי?)
טוב, הגיע הזמן לעשות חושבים. אולי בעצם אני עושה חושבים כל הזמן. אולי זה החושבים שלי.
ותודה לכל חבריי הפסיכולוגים בלוני. ואם הבנת מה זה אומר, כנראה שאתה שליח בקנדה.
רק חזרתי לשגרה ושוב הוצאתי את עצמי ממנה. אל טורונטו לכנס שליחים. ועוד לא הספקתי להגיד ג'ק (גם בלי לקבל צ'ק) וביום חמישי אני טסה לפלורידה. לפחות שם תהיה שמש. או לפחות כך אני מקווה.
ואז אחרי זה אני אכנס לשגרה.
או שלא.
אז תגיד רפי, שגרה זה רע?
אלופה!!! את מבינה למה את לא צריכה פסיכולוג??? את מעלה בעצמך את כל השאלות ומבינה שהתשובות הן רק שלך ואצלך!!!
השבמחקזה טוב לשתף וטוב להתייעץ אבל בסוף את היא שצריכה להיות שם ולעשות את העבודה וההחלטה צריכה להיות שלך. שזה הכי קשה... להחליט...חחחח.
הכי חשוב שתסתכלי בסוף התקופה אחורה ותגידי בסיפוק- עשיתי! ונהנתי! הייתה תמורה.
אוהבת אותך וגאה בך!
ומתגעגעת... נתראה בקרוב. אמא
את כל הזמן אומרת לנו ״ אני לא יודעת מה הייתי עושה פה בלעדיכם״ אז רציתי להגיד לך שאני לא יודעת מה הייתי עושה פה בלעדיך! (אני בטוחה שניר מרגיש אותו דבר אבל אני אדבר בשם עצמי). האווירה החיובית והאנרגיות שיש לך מקרינות על כל מי שאת בקשר איתו כאן וזוהי בעצם השליחות שלך. אז אל תנסי למדוד תוצאות ולחפש מה את עושה לא נכון. תמשיכי להשקיע כמו שאת עושה עכשיו ותהני מהתקופה הזו כי כל יום שעובר לא חוזר! תחשבי על כל הדברים החדשים שלמדת מאז שעברת לפה: משחק חדש ״כולם יודעים את זה״, להכין סופגניות, שאפשר להציל אורז קשה אם מוסיפים עוד מים, למה קוראים לנקה 7 נקה 7, כמה טיפ צריך לתת לספרית, צרפתית, שצריך לקנות 4 זוגות נעליים עד שמוצאים כאלה שמתאימים למזג האויר, איך מרגיש 27- מעלות, למה אנשים בחו״ל תמיד מדברים על מזג האוויר (כי אי אפשר להתעלם ממנו!!!) אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל נשאיר קצת לפעם הבאה. תמשיכי לצחוק בקול גדול, כי זה עושה לי טוב :-) ותפסיקי כבר לסוע (לנסוע?) כי אני מקנאה. אה, ואם את יכולה... תביאי בחזרה מפלורידה קצת שמש!!! אוהבת. גלית
השבמחקשירה, יעיני יא רוחי , אכן החלטה לא קלה , אפילו שמעתי שאבא מגיע ? !
השבמחק