לא, לא מטאפורית.
כרגע היתה פה רעידת אדמה. קטנה כזאת, לא ממש מורגשת. כזאת שחושבים שזה סתם משאית גדולה עברה בכביש.
בדיוק הייתי במקלחת ואיבדתי שיווי משקל אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. זה קורה לי לפעמים, ואז אני חושבת על איזה נורא זה ליפול במקלחת כשאני ערומה לחלוטין. ואז אני חושבת, מי בכלל ישים לב שנפלתי. ועוד בסוף שבוע ארוך שכזה. מזל שחוזרים לעבודה מחר. ככה אם אני לא אגיע ישימו לב. בעצם עד 11-12 לא יחשבו לבדוק עדיין. אולי אם אני לא אעדכן סטטוס בפייסבוק אז ישימו לב.
מחשבות כאלה של לבד. אחרי סופ"ש ארוך מאוד, שלראשונה לא היו לי בו תוכניות. לא נסעתי לשום מקום ולא היו לי צ'ק ליסטים או אורחים לבדר. סוף שבוע שהוקדש למנוחה. למה מנוחה? כי הייתי מותשת. כן, מסתבר שאפשר לטייל יותר מידי.
בקצרה, אחרי סופ"ש ראש השנה בניו יורק היו לי יומיים בבית ואז הוטסתי ללוס אנג'לס לחופשה משפחתית בקליפורניה החמימה. 12 יום עם ההורים, עם אחי, עם קצת משפחה מורחבת ועם מספר גיחות לחברים לשליחות.
בארוכה, התחלנו בלוס אנג'לס בסופ"ש רגוע במהלכו "קפצתי" לבקר את ערנוך באורנג' קאונטי,(שעה וחצי נסיעה, אבל מי סופר) ובעיקר קפצתי לבריכה. באמת חם שם יותר.
המשכנו ברואד טריפ מטורף בוואן לסן פרנסיסקו (קצת יותר משעה וחצי נסיעה, אבל פה באמת מי סופר). על סן פרנסיסקו אני אגיד רק דבר אחד כי היא כיכבה פה כבר בבלוג פעם, ממש לפני שנה; איזה קשה זה לנהוג בוואן בעליות ובערפל!
את הלילה הראשון העברתי אצל עינת הידועה בכינויה מאמא שאף הצטרפה אלינו לטיול יום בסן פרן ושימשה כג'יפיאס, מדריכת טיולים ואירחה אותנו לשקשוקה בערב!
חזרה ללוס אנג'לס עשינו דרך כביש 1 שהוא נורא יפה כשהוא לא לוט בערפל. ועצרנו בעיירות חמודות בדרך ואפילו אכלנו קינוח במסעדה של קלינט איסטווד. ובקינוח אני מתכוונת לאלכוהול.
אחרי 5 ימים, הגענו חזרה לעיר המלאכים, ואיך לא, ביקרנו בעיר הסרטים. חוויה נוספת של יוניברסל סטודיו. יש מצב שאני מתחילה להיות זקנה מידי בשביל רכבות הרים?
הטיסה שלי חזרה יצאה מווגאס, אז איכשהו הספקתי גם לקפוץ ללילה שם. 12 שעות בווגאס! הרווחתי 30$ וקיבלתי נשיקות מאיזה כוסית בלונדינית שמצאתי לה את הטבעת בסבך קונפטי מנצנץ. סך הכל שווה.
אני חושבת שהאינטנסיביות של חופשה משפחתית נתנה את אותותיה בי. זה הפעם הראשונה שהיה לי קשה קצת להיות כל כך הרבה זמן ביחד אחרי שהתרגלתי להיות כל כך הרבה זמן לבד. ואולי זה עוד תסמין של התבגרות.
בקיצור, ניצלתי את הסופ"ש הארוך למנוחה כאמור.
ועוד איזה מנוחה. יומיים שלמים בקושי יצאתי מהבית. ביום שבת בצהרים לקנות חלב לקפה וביום ראשון בעצם לא יצאתי בכלל. הרגשתי קצת מעפנה שאני לא עושה כלום, בכל זאת חופש וזה, וצריך לנצל, ואני בעיר מגניבה, ובדיוק סתיו, ויש מזג אויר נהדר... אבל פשוט לא היה לי כוח לכלום. פשוט רציתי לעשות שום דבר. ממש התייסרתי מזה, היה לי קשה לוותר לעצמי. איך זה שאני לא עושה שום דבר מגניב??!
ובכל הזמן הזה- מחשבות, עוד ועוד ועוד מחשבות. על ההווה, העבר והעתיד. מחשבות של שנה חדשה שהביאה איתה כל מיני החלטות לשנה חדשה. מחשבות על המקום שלי בחיים שלי. יושבת מול המחשב עם הפייסבוק, מתחילה שיחות ולא מסיימת אותם, רוצה לשתף ולא מצליחה לחלוק. הרגשת חוסר אונים שכזאת.
בערך ב9 בערב נמאס לי מעצמי, ניקיתי את הבית, הלכתי לישון וקמתי ליום חדש, שבו יצאתי החוצה, הסתובבתי לבד בהר, בעיר, ראיתי את הסתיו, שלכת. יש צדק במילות השיר.
הכל פתאום נראה אותו דבר, הלוואי והייתי נוסעת למקום מוכר. ואולי אני במקום מוכר, וזה שאני לא מתרגשת כל יום זה סך הכל הגיוני וחלק מהבחירה להישאר שנה שניה שאומר שזה מוכר.
יכול להיות שזה עוד תסמין של התבגרות, מחשבות קדימה, וכובד ראש. לא ממש מתאים לי, אבל מי יודע.
ואולי זה משהו שקשור לתקופת פרה-יומולדת. מן בעסה כזאת שגם מעולם לא חוויתי (ויתקנו אותי חברי אם אני מקשקשת), של לפני היומולדת של מחשבות כבדות. עוד תסמין של התבגרות, בכל זאת, עוד שבוע 29. 29. 29. עשרים ותשע. עשרים. ותשע.
אז לא, אין לי מושג עדיין איך יחלו חגיגות הפסטישירה. ולא, לא הגעתי לאיזה החלטה מרחיקת לכת לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. ולא, לא עשיתי שום דבר ממש מרגש (חוץ מפאקינג טיול לקליפורניה, מה אני מקשקשת?!) ובעיקר, אני כותבת ומוחקת כל פעם את "ככה זה השגרה, אני בסוף חיה פה ולא בטיול". חושבת שזה רק תקופה שכזאת ונזכרת כל פעם מחדש שבסוף אני בחרתי להיות פה, ואני צריכה לנצל את הזמן שבחרתי להקדיש לזה.
אז אני עדיין מחייכת, נותנת יותר דגש לדברים פחות מגניבים שעדיין מגניבים אותי ומאחלת לכולם "אחרי החגים" פשוט.
פשוט.
כרגע היתה פה רעידת אדמה. קטנה כזאת, לא ממש מורגשת. כזאת שחושבים שזה סתם משאית גדולה עברה בכביש.
בדיוק הייתי במקלחת ואיבדתי שיווי משקל אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. זה קורה לי לפעמים, ואז אני חושבת על איזה נורא זה ליפול במקלחת כשאני ערומה לחלוטין. ואז אני חושבת, מי בכלל ישים לב שנפלתי. ועוד בסוף שבוע ארוך שכזה. מזל שחוזרים לעבודה מחר. ככה אם אני לא אגיע ישימו לב. בעצם עד 11-12 לא יחשבו לבדוק עדיין. אולי אם אני לא אעדכן סטטוס בפייסבוק אז ישימו לב.
מחשבות כאלה של לבד. אחרי סופ"ש ארוך מאוד, שלראשונה לא היו לי בו תוכניות. לא נסעתי לשום מקום ולא היו לי צ'ק ליסטים או אורחים לבדר. סוף שבוע שהוקדש למנוחה. למה מנוחה? כי הייתי מותשת. כן, מסתבר שאפשר לטייל יותר מידי.
בקצרה, אחרי סופ"ש ראש השנה בניו יורק היו לי יומיים בבית ואז הוטסתי ללוס אנג'לס לחופשה משפחתית בקליפורניה החמימה. 12 יום עם ההורים, עם אחי, עם קצת משפחה מורחבת ועם מספר גיחות לחברים לשליחות.
בארוכה, התחלנו בלוס אנג'לס בסופ"ש רגוע במהלכו "קפצתי" לבקר את ערנוך באורנג' קאונטי,(שעה וחצי נסיעה, אבל מי סופר) ובעיקר קפצתי לבריכה. באמת חם שם יותר.
המשכנו ברואד טריפ מטורף בוואן לסן פרנסיסקו (קצת יותר משעה וחצי נסיעה, אבל פה באמת מי סופר). על סן פרנסיסקו אני אגיד רק דבר אחד כי היא כיכבה פה כבר בבלוג פעם, ממש לפני שנה; איזה קשה זה לנהוג בוואן בעליות ובערפל!
את הלילה הראשון העברתי אצל עינת הידועה בכינויה מאמא שאף הצטרפה אלינו לטיול יום בסן פרן ושימשה כג'יפיאס, מדריכת טיולים ואירחה אותנו לשקשוקה בערב!
אחרי 5 ימים, הגענו חזרה לעיר המלאכים, ואיך לא, ביקרנו בעיר הסרטים. חוויה נוספת של יוניברסל סטודיו. יש מצב שאני מתחילה להיות זקנה מידי בשביל רכבות הרים?
הטיסה שלי חזרה יצאה מווגאס, אז איכשהו הספקתי גם לקפוץ ללילה שם. 12 שעות בווגאס! הרווחתי 30$ וקיבלתי נשיקות מאיזה כוסית בלונדינית שמצאתי לה את הטבעת בסבך קונפטי מנצנץ. סך הכל שווה.
אני חושבת שהאינטנסיביות של חופשה משפחתית נתנה את אותותיה בי. זה הפעם הראשונה שהיה לי קשה קצת להיות כל כך הרבה זמן ביחד אחרי שהתרגלתי להיות כל כך הרבה זמן לבד. ואולי זה עוד תסמין של התבגרות.
בקיצור, ניצלתי את הסופ"ש הארוך למנוחה כאמור.
ועוד איזה מנוחה. יומיים שלמים בקושי יצאתי מהבית. ביום שבת בצהרים לקנות חלב לקפה וביום ראשון בעצם לא יצאתי בכלל. הרגשתי קצת מעפנה שאני לא עושה כלום, בכל זאת חופש וזה, וצריך לנצל, ואני בעיר מגניבה, ובדיוק סתיו, ויש מזג אויר נהדר... אבל פשוט לא היה לי כוח לכלום. פשוט רציתי לעשות שום דבר. ממש התייסרתי מזה, היה לי קשה לוותר לעצמי. איך זה שאני לא עושה שום דבר מגניב??!
ובכל הזמן הזה- מחשבות, עוד ועוד ועוד מחשבות. על ההווה, העבר והעתיד. מחשבות של שנה חדשה שהביאה איתה כל מיני החלטות לשנה חדשה. מחשבות על המקום שלי בחיים שלי. יושבת מול המחשב עם הפייסבוק, מתחילה שיחות ולא מסיימת אותם, רוצה לשתף ולא מצליחה לחלוק. הרגשת חוסר אונים שכזאת.
בערך ב9 בערב נמאס לי מעצמי, ניקיתי את הבית, הלכתי לישון וקמתי ליום חדש, שבו יצאתי החוצה, הסתובבתי לבד בהר, בעיר, ראיתי את הסתיו, שלכת. יש צדק במילות השיר.
יכול להיות שזה עוד תסמין של התבגרות, מחשבות קדימה, וכובד ראש. לא ממש מתאים לי, אבל מי יודע.
ואולי זה משהו שקשור לתקופת פרה-יומולדת. מן בעסה כזאת שגם מעולם לא חוויתי (ויתקנו אותי חברי אם אני מקשקשת), של לפני היומולדת של מחשבות כבדות. עוד תסמין של התבגרות, בכל זאת, עוד שבוע 29. 29. 29. עשרים ותשע. עשרים. ותשע.
אז לא, אין לי מושג עדיין איך יחלו חגיגות הפסטישירה. ולא, לא הגעתי לאיזה החלטה מרחיקת לכת לגבי העתיד הקרוב או הרחוק. ולא, לא עשיתי שום דבר ממש מרגש (חוץ מפאקינג טיול לקליפורניה, מה אני מקשקשת?!) ובעיקר, אני כותבת ומוחקת כל פעם את "ככה זה השגרה, אני בסוף חיה פה ולא בטיול". חושבת שזה רק תקופה שכזאת ונזכרת כל פעם מחדש שבסוף אני בחרתי להיות פה, ואני צריכה לנצל את הזמן שבחרתי להקדיש לזה.
אז אני עדיין מחייכת, נותנת יותר דגש לדברים פחות מגניבים שעדיין מגניבים אותי ומאחלת לכולם "אחרי החגים" פשוט.
פשוט.
