אני מקווה לפחות.
ביומיים האחרונים יצאה פה השמש. המעלות עולות מעל האפס ולאט לאט אני מרגישה את החיוך והאנרגיות חוזרות איתם.
בדיעבד, ההחלטה לא לנסוע הסופ"ש הזה לשום מקום מתגלה כנכונה למדי. כבר לפני כמה שבועות החלטתי לא לברוח ממונטריאול הפעם. בד"כ כשיש חופש או איזה סופ"ש ארוך אני מנסה לנצל את ההזדמנות ולטייל לאנשהו. הפעם מתוקף עייפותי הגוברת ומחוסר הרצון לתכנן כל דבר, לא התכוונתי לנסוע.
מה שיצא מזה, זה סופ"ש נהדר. אני נחה, אחרי כמה שבועות, ואפילו חודשים, של ריצה אחרי הזנב של עצמי, אני מרגישה שאני צריכה קצת לנוח. הייתי פשוט מותשת. עם אורחים לאורך החודשיים האחרונים, והמחזמר, וכנס, ואירועים... יצא לי המיץ.
חוץ מזה, בגלל שאדם פה, מרגיש לי איזה טעימה מהבית. הגעגועים עמדו להכניע אותי. זה היה ממש קשה מנשוא. ובגלל שהוא לא פה רק לסופ"ש אלא ליותר זמן יש הרגשה של אורח רוח. יש זמן.
שבת היה יום סקי שאני חוזה שהוא האחרון לעונה. שבוע שעבר תכננתי לנסוע ופשוט לא היו לי אנרגיות. הפעם ניר וגלית שכנעו אותי לבוא ואפילו אדם הצטרף. יצא יום נהדר גם כי קיבלנו כרטיסים חינם, אז ההרגשה היא עוד יותר טובה. אחרי יום פעלתני ישבנו בשמש ואני חושבת שזה היה אחד הרגעים המוצלחים בכל השנה וחצי האחרונות. פשוט היה נעים.
הסופ"ש מסתיים בתרועה גדולה של ארוחה גדולה. מזמן לא "פירקתי" ככה.
ננוח עוד קצת, נאגור כוחות ובחיוכים מחודשים נסיים פה בקול תרועה גדולה ולא כחצוצרה מקולקלת.
זה מפחיד ומאוד מוזר לעבוד במקום עם תאריך פג תוקף. אתה מתחיל להיות באס"ק אם אתה מעוניין בזה או לא. לא שפחות אכפת לי, אבל הסבלנות מתחילה להתקצר, אני מרגישה שיש לי המון דברים אחרים שמעסיקים אותי. אבל אני ממש לא רוצה להיות לא פה. כלומר, אני ממש רוצה להשתדל להיות נוכחת עד כמה שניתן. יש עוד בערך חודש ללימודים ועוד קצת פחות מזה לפעילות סטודנטיאלית, אז לנצל את זה. לצאת באירוע מוצלח ליום העצמאות, לא לחפף. לפגוש כמה שיותר אנשים לפני שאני נעלמת. להתחיל לחשוב על האחר כך, רק אחר כך.
ועוד מעט אני אתחיל להרכיב את המשקפיים הוורודים. אלה שאתה לא יודע שאתה מרכיב אותם. אבל תמיד לפני סופים, פתאום רואים רק את הדברים הטובים שאני אפסיד כשאעזוב. אבל אני מודעת לזה, ויש לי את הבלוג גם שחור על גבי אינטרנט, להזכיר את התקופות הפחות טובות, או הקשות יותר.
ניר אמר לי שזה לא היה דיכאון חורף, פשוט פתאום המציאות טפחה לי על הפרצוף. שעד עכשיו חייתי בלה לה לנד. אז אולי בזמן האחרון פשוט עברתי לנרניה, אני ממש מקווה למצוא את הדרך חזרה ללה לה לנד. ואולי לא לחזור אלא למצוא איזה ארץ אגדות אחרת. אולי עוץ. שם אתה מוצא את האומץ, הלב או השכל שהיה קיים בך לאורך כל הזמן, ורק צריך להתרחק קצת כדי לראות את מה שבדרך כלל לוקחים כמובן מאיליו.
אני אשמור את ההקשה בעקבים של הנעליים האדומות לעוד קצת וארים את הראש לקראת ההרפתקאות שמתקרבות. שגם אם הן כוללות קצת כלום, אני מאמצת אותן בחום.
