זה כאילו היה חודש קצר, כולה ביומיים שלושה, אבל הרגיש כאילו הוא עף. ב 1 למרץ הייתי ממש מאושרת. אני מרגישה את הסוף מתקרב. ולא שנמאס לי, אבל די מיציתי. בעיקר את החורף.
אבל לא באמת בא לי עכשיו הביתה. יש לי עוד מלא תכנוניות.
נתחיל עם פורים שחלף עבר לו. לא היו יותר מידי מסיבות או עניינים, אבל בכל זאת הצלחתי להתחפש או לפחות להתלבש מוגזם (אפילו מוגזם יחסית אלי) 3 פעמים!
ביום שישי היתה כזאת שמש טובה שהיה חבל לבזבז אותה אז לקחתי את המחליקיים ויצאתי לסיבוב. ליטרלי סיבוב, זה כל מה שהיה פתוח מזירת ההחלקה. אבל העיקר שיש תמונות.
איכשהו אני תמיד כותבת אחרי תקופה של דאון. אז לא יודעת אם היתה תקופה של דאון, אבל היתה תקופה מלחיצה, עם שבוע ישראל די מאכזב, וכל מיני דברים שמעלים את סף ההתרגשות אבל הקטרזיס לא שווה את זה.
ואם זה לא שווה את זה אז למה. למה אני כל כך רחוקה? למה אני מפספסת אירועים חשובים בחיים של אנשים שאני אוהבת? למה אני סובלת מקור?
זה כבר הסוף, ובפרופורציות של שנתיים, ברור שבשלושת החודשים האחרונים אני כבר יהיה על קוצים. קצת לא נעים להתנהג כבר כאילו זה הסוף. אבל נראה לי שלא ממש מרגישים את זה. חוץ מכשאני אומרת כל שניה שבא לי הביתה!
אבל לא באמת בא לי עכשיו הביתה. יש לי עוד מלא תכנוניות.נתחיל עם פורים שחלף עבר לו. לא היו יותר מידי מסיבות או עניינים, אבל בכל זאת הצלחתי להתחפש או לפחות להתלבש מוגזם (אפילו מוגזם יחסית אלי) 3 פעמים!
ביום שישי היתה כזאת שמש טובה שהיה חבל לבזבז אותה אז לקחתי את המחליקיים ויצאתי לסיבוב. ליטרלי סיבוב, זה כל מה שהיה פתוח מזירת ההחלקה. אבל העיקר שיש תמונות.
עוד יומיים עולה המחזמר שעבדנו עליו בחודשיים האחרונים, מה שלקח ממני את רוב הזמן הפנוי.
ואז איכשהו יש פה מלא מבקרים שכיף להראות להם את העיר. בכל זאת, סיורי שירה בע"מ עוד לא הגיעו לכל פינה במונטריאול.
הנה, רק אתמול היינו בביודום (לא, שרדר לא חי שם) וראינו מלא חיות "אקזוטיות".
אבל אני חושבת שבאופן כללי בחיים אני מעדיפה להשתייך לסוג הראשון של האנשים. אלה עם חצי הכוס המלאה.
אני רואה בכמה חודשים הקרובים הזדמנות לסיים בקול תרועה גדולה. אין עוד הרבה זמן לסמסטר, ורוב מה שמתוכנן, כבר תוכנן. הרבה עבודת מחשבה לשנה הבאה. גם בהלל, גם לעצמי. וגם, אם לא בעיקר, כיף.
חברים שבאים לבקר, נסיעות מתוכננות ופוטנציאליות, המון כסף להוציא ומלא חוויות. כי בסוף, מה אני אזכור מכל הסיפור הזה? את זה שחסכתי 20$ והבאתי אוכל מהבית או את המסעדת דאמפלינג הכי טובה במונטריאול? את הימים שהעברתי בלשבת מול הטלויזיה או את אלה שיצאתי גם ב20- מעלות? את סופי השבוע שישנתי עד 12 בצהרים או את אלה שלא היה לי דקה לנשום בין ארוחת ערב לסנואובורד למסיבה לחזרות?
אני בעד חוויות. בעיקר כשהן חיוביות. בעיקר כשהן גורמות לי לחייך.
ואז איכשהו יש פה מלא מבקרים שכיף להראות להם את העיר. בכל זאת, סיורי שירה בע"מ עוד לא הגיעו לכל פינה במונטריאול.
הנה, רק אתמול היינו בביודום (לא, שרדר לא חי שם) וראינו מלא חיות "אקזוטיות".
ובכלל, השמש יצאה בסופ"ש, יש פלוס 5 מעלות שזה מדהים, השלג מתחיל להעלם (ואריק עדיין במצוד אחרי גנב קוביות הקרח שלו) והחיוך חוזר!
ההרגשה היא של בין לנצל כל רגע פנוי, להתקדם, להשיג דברים אחרונים, להשאיר חותם, להצליח. לבין להישען אחורה, להגיד שזה כבר עוד רגע נגמר, אז מה זה משנה, ושום דבר שאני אעשה עכשיו לא ישנה עולמות.אבל אני חושבת שבאופן כללי בחיים אני מעדיפה להשתייך לסוג הראשון של האנשים. אלה עם חצי הכוס המלאה.
אני רואה בכמה חודשים הקרובים הזדמנות לסיים בקול תרועה גדולה. אין עוד הרבה זמן לסמסטר, ורוב מה שמתוכנן, כבר תוכנן. הרבה עבודת מחשבה לשנה הבאה. גם בהלל, גם לעצמי. וגם, אם לא בעיקר, כיף.
חברים שבאים לבקר, נסיעות מתוכננות ופוטנציאליות, המון כסף להוציא ומלא חוויות. כי בסוף, מה אני אזכור מכל הסיפור הזה? את זה שחסכתי 20$ והבאתי אוכל מהבית או את המסעדת דאמפלינג הכי טובה במונטריאול? את הימים שהעברתי בלשבת מול הטלויזיה או את אלה שיצאתי גם ב20- מעלות? את סופי השבוע שישנתי עד 12 בצהרים או את אלה שלא היה לי דקה לנשום בין ארוחת ערב לסנואובורד למסיבה לחזרות?
אויייייייייי ממש נאנחתי אנחת רווחה. איזה כיף לשמוע (לקרוא).
השבמחק