חורף.... וקררררררררררררררר

פה חורף. הגשם לא מטפטף על העורף. אבל לגמרי צריך ללבוש מעיל כל החורף. חורף...... וקרררררררררר!
אחרי שבועיים ללא שלג, שבועיים בהם לבשתי את המעיל הלא כל כך גדול שלי, שבועיים בהם במשך כמה ימים תפסתי את עצמי אומרת "לא כל כך קר" ואפילו "חם היום". אחרי שבועיים שקיווינו שנוכל להגיד ממש בקרוב "זה? זה החורף של מונטריאול שכולם הזהירו אותי ממנו?!"
התבדתי. לא, אי אפשר להגיד את זה. החורף המונטריאולי הוא לא קל בכלל. בסופ"ש האחרון התחילה סופה שלא מראה סימנים של ללכת מפה בקרוב. סופה. כן, כן. כזאת עם שלג, עם רוחות שלא היו מביישות את הקוסם מארץ עוץ, ובעיקר עם מצברוח של להישאר בבית. מאוד קל להגיד "קר בחוץ אז היום אני אשאר בבית" על כמעט כל יום פה!
אבל לא, אני לא אתן לחורף לנצח אותי. יש מה לעשות בחוץ אז זה מבטל את הצורך של להישאר בבית!

אז מה עושים אתם שואלים? כשהכל מסביב לבן ואי אפשר פשוט לצאת אלא צריך לתכנן לצאת 3:40 דקות לפני הזמן כדי לשים את הנעליים והמעיל?
יש, יש מה לעשות. כשרק הגעתי לפה שאלו אותי אם אני עושה ספורט חורף. אמרתי שקצת. גיליתי שהרבה. זאת אחת הדרכים היחידות לא להתבעס מזה שקר בחוץ אלא אשכרה לשמוח כשיורד יותר מ20 ס"מ שלג.
סנואובורד - לגמרי התאהבתי. עד עכשיו נהניתי, התלהבתי, התמגנבתי. עכשיו אני ממש יכולה להגיד שאני גולשת. מה שיומיים אינטסיביים עושים לרמת הגלישה. זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה אבל זה גם הרבה יותר פשוט ברגע שעולים על הבורד. השלב הבא הוא בהחלט לקנות ציוד ולהיות רצינית לגבי זה. אמנם ימי הגלישה שנשארו פה מתמעטים, ואני לא אוכל לנצל את הציוד הזה עוד הרבה זמן, אבל הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

החלקרח- זה נשמע כמו משהו שעושים רק שעולים לכיוון מטולה. כן שם, בפארק ק-נ-ד-ה! אבל זה בהחלט נחמד. בזה הסכמתי להשקיע כבר אחרי פעם אחת שהחלקתי. מחליקיים לא עולות יותר מידי, וזה נחמד שיש את הנעליים שלי. אפשר פשוט להגיע לזירה, להחליף נעליים ולהחליף. סוג של ויני וידי ויצ'י שכזה. יש פה אגמים קפואים בכל פינה, וכשלא מאוד קר אז זה ממש נחמד אפילו לגלוש בלי מעיל. מרגישים כמו בלרינות על הקרח, גם כשלא ממש יודעים מה עושים. אבל לאט לאט אני שמה לב שפתאום אני מצליחה לעשות סיבוב, להחליק אחורה, ואפילו למדתי לעצור. עוד לא הצלחתי להחליק על רגל אחת ממש אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

מעבר לספורט, לעצלנים באמת, צריך קצת לפתוח את העיניים. ולפתוח פה את העיניים לא ממש מספיק, כדאי גם להבין מה כתוב, בצרפתית! מונטריאול מודעת לקור שלה ולזה שלא רואים הרבה אנשים בחוץ ולזה שזה מעלה את שיעור הקפיצות לפסי המטרו בעשרות מונים. אז יוצרים פה דברים שמלהיבים אותך על חורף.


Fete de Neige - פסטיבל השלג. אמנם לילדים אבל איך אומרים מצאתי את הילדה הפנימית (הלא מאוד חבויה) שבי. והתלהבתי מכל דובי שלג ענק, מכל החלקה על אבובים במורד הגבעה, מכל בובות פרווה ענקיות שמסתובבות ומחבקות אנשים רנדומלית, מלפסל בקרח ולבנות איש שלג, ובעיקר מלשפוך מייפל רותח על שלג ולעשות מזה סוכריית מייפל!

איגלו פסט- המונטריאולים המשוגעים האלה. מסיבת טבע הם מרימים פה. כן, טבע, כן בחוץ. היו פה 3 סופי שבוע של "דיג'יי מגרמניה, ים כוסיות, תבוא יהיה אש". מוזיקה אלקטרונית וים אנשים שרוקדים תחת כיפת השמיים, רצוי לבושים בחליפות סקי בצבעים מזעזעים. אז יש שימוש לאוברולים שאמא היתה גולשת איתם בשנות ה80. לצערי, כשנזכרתי שאני אולי כן רוצה ללכת, וסוף סוף נשארתי בעיר לסופ"ש אחר, נגמרו הכרטיסים. אבל, הי, בשביל זה יש שנה הבאה, לא?

Montreal en Lumier - פסטיבל האורות. סתם עוד סיבה להוציא אנשים מהבית. לוקחים איזור שלם ומאירים אותו באורות צבעוניים. אבל זה לא נגמר בזה. הם בנו מגלשה ענקית (שטוענים שהיא מחלללב) ומחלקים מזחלות לאנשים להחליק למטה. בדגש על מחלקים. 3 איגלואים ענקיים מפלסטיק עם מסעדות /ברים בפנים, דוכנים לבירה במחיר לא כל כך מופקע ומרשמלו על מקל במחיר מאוד מופקע (2.50$ ל5 חתיכות מרשמלו. בחיים לא חשבתי שאני אשלם 50 סנט למרשמלו! אבל בעצם אם מחשיבים את המקל, רק הוא שווה איזה 2 דולר...) ומדורות בתוך חביות. D.J ו V.J שמקרינים את ה"אמנות" שלהם על קירות של בניינים. ואפילו- גלגל ענק!


ובמסגרת פסטיבל האורות : לילה לבן - Nuit blanch . ביום שבת לסגור את הפסטיבל מקומות היו פתוחים עד, שימו לב לזה- 3 לפנות בוקר!! האמת, קצת התאכזבתי. רוב האטרקציות לא היו פתוחות עד מאוחר. ואפילו הריקודי סווינג שהיו פתוחות עד 3 , לא באמת היו ריקודים אלא להסתכל על חבורה של חובבנים רוקדת. משהו מוזר פה במונטריאולים האלה. אבל נו, יש פלוסים ויש מינוסים.
הבעיה העיקרית בלילה הלבן היא שפתאום צנחו הטמפרטורות וחזר השלג. אז אולי גם החורף החליט לתרום משהו ללילה ולעשות אותו באמת לבן אבל טיפ קטן- בטמפרטורות כאלה, כדאי לתכנן לאן ללכת ולא סתם לחפש את עצמך בעיר. כן, עוד דרך להתמודד עם הקור. אז לא תפסנו את הפינגווינים שהסתובבו חופשי בביודום, ולא ראינו הופעות, ולא טעמנו מיני מאכלים. אבל, הי, בשביל זה יש את שנה הבאה, לא?

ויש גם את מה שעשיתי היום. ביום חורף חורפי במיוחד, שלא יורד שלג, אז הרבה יותר קר (זוכרים, אפקט החממה עם עננים וכאלה, שיעור ביולוגיה כיתה ד'?) כרגע בחוץ, 8- מעלות אבל מרגיש כמו 18-. ולא, זה לא אני מגזימה, ככה בתחזית.

השעה כמעט 4 ועוד לא יצאתי מהמיטה. עם השמיכת פוך הענקית שלי, עם הלפטופ, פייסבוק, סקייפ וחברים, עם ספר חדש שקראתי את הפרק הראשון שלו כבר פעמיים כי אני לא מצליחה להתרכז, עם תכנונים למה עושים מאוחר יותר.
משהו בקור הזה מאשר לך את ההישארות בבית. וכל עוד לא עושים את זה בלית ברירה, אלא מכריזים על יום בית (כי מי המפגר שיצא ב18- מעלות החוצה?!) אפשר לעשות את זה יום ממש נחמד. עם סרטים, ופופקורן (קניתי מכונת פופקורן רטרו!) וארוחת בוקר מפנקת של פריטטת ירק וכוס מיץ תפוזים, וקפה נמס כי ההורים היו פה לא מזמן.
וחם ונעים בבית, לפחות 23 מעלות! אין על החימום והחלונות הכפולים של מונטריאול.אני עם גופייה ובלי גרביים. ולקבוע לארוחת ערב ביתיות, ולהכין ממולאים (אצל ניר וגלית) ולטעום מלא סוגים של אלכוהול, ולעשות ערב קוקטיילים בבית.
בעיקר מה שאפשר להגיד, זה שכנראה אחרי שנה הבאה, אני לא אמצא את עצמי גרה במקום עם חורף חורף, כזה אמיתי. אז למה לא לנצל את השנה כדי ללמוד איך להתמודד איתו, ושנה הבאה לנצח באמת!
בנתיים, משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לחייך, ולהתגעגע. נשיקות!

לבד לבד לבד לבד

אז ההורים באו והלכו.
10 ימים. כבר דיברתי על זה פעם שזה הרבה. תכל'ס הרגיש לי הרבה יותר מ10 ימים, היה ממש עמוס. אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, לא ברור לי לאן עף הזמן?
אז טיילנו קצת, כמה שיכולנו להוציא את האף מהבית. בכל זאת, בד"כ היה רק 10-, רק בסוף שבוע היה ממש קיצוני של מרגיש כמו 26-.
 אכלנו הרבה. ואפילו נסענו לאוטווה להחליק על התעלה הקפואה הארוכה ביותר בעולם. 7.5 ק"מ!

ולא, לא החלקנו לכל אורכה. אל דאגה, אני עדיין עצלנית.
אח שלי לעומת זאת (שבא גם לבקר וישן אצלי בחדר, על מזרון על הרצפה. לא יודעת איך זה קרה אבל חוץ מעוד אנשים בבית לא השתנו לי הרגיל השינה) עלה על המחליקיים והרביץ סיבובים. לעצור, זה כבר סיפור אחר... אבל קפץ גם קפץ.
ואם קודם הדירה שלי הרגישה לי גדולה מידי, עכשיו כשאין ערימת נעליים בכניסה (על מי אני עובדת, עדיין יש לי ערימת נעליים בכניסה, פשוט כולן שלי), כשאין מזוודות מפוזרות בסלון, אין מצעים על הספה, אין ספה, עוד אלמנטים של בלאגן... הדירה נראית ריקה מתמיד. ממש כאילו לקחו לי את העז!
מחר לא יחכה לי קפה על הבוקר, לא סנביץ' לעבודה ולא שיחת בוקר לגבי המשך היום.
אבל מה שכן, הפריזר שלי לא ראה ימים יפים מאלה!
כמות הקופסאות החדשות שמכילות בתוכן מזון!
והכי הכי הכי חשוב... יש לי מצקת! שאינה גורמת לכל מרק לטעום פלסטיק.

אין ספק, התגעגעתי אליהם. התגעגעתי לנוכחות, לבדיחות וגם ל"הצקות". זה לא פשוט להיות כל כך הרבה ימים יחד. במיוחד אחרי חצי שנה שאני לבד לבד. (לבד לבד לבד לבד!) ושליח עבר הזהיר אותי שהוא לקה בחוסר יכולת לתקשר עם אנשים אחרי השליחות שלו. אבל בסוף התרגלתי. ועכשיו זה מבעס שהם הלכו.
כמעט לא ברור לי מה יותר, אני שמחה שהם באו או עצובה שהם הלכו. אבל נראה לי שאני ממש שמחה שהם באו. ורק קצת עצובה שהם הלכו. בכל זאת, עוד 3 וחצי חודשים אני מגיעה לביקור.
ביקור?
כן, ביקור.
החלטתי להישאר עוד שנה. מרגיש לי שאם אני לא חוזרת לפה אחרי הקיץ, אני מפסיקה תהליך באמצע. ולא שיש בעיה עם זה אבל מרגיש לי שבאתי לעשות משהו ואני רוצה לעשות אותו כמו שצריך.
יש המון סיבות ללמה כן להישאר. וגם הרבה סיבות ללמה לא. אבל בשבוע האחרון כל פעם שדיברתי על זה מצאתי את עצמי מסנגרת על למה להישאר. ונראה לי שזה האינסטינקט.
אני מבינה את הדברים הכרוכים בזה. אבל גם בטוחה שהכל זה לטובה (אז אל תבכי ילדה...)
כל החברים שלא הספיקו לבוא לבקר- יש לכם עוד הזדמנות. ואם אתם באים לבקר, תעשו טובה ותבואו ליותר מלילה אחד.

אז עכשיו באמת חזרה לשגרה. לים הדברים שמתוכננים בחודש קדימה. ולהשגת המטרות החשובות שבלעדיהן לא הייתי מטיילת ומסתובבת לי בכל צפון אמריקה, ומשיגה לי צ'ייסרים חדשים לאוסף.
אז לילה טוב, חלומות פז.

לכו לישון עם חיוך ותתעוררו עם אחד.

חצי שנה בתפוצות

יש ימים שכל מה שאתה חושב עליהם זה היום למחרת.
היום זה יום כזה.
ההורים שלי מגיעים לבקר!! אני כל כך מתרגשת. אני לא מאמינה שזה מחר!!
לא ראיתי אותם חצי שנה. חצי שנה!
אני כל כך שמחה להראות להם את העיר, את השגרה שלי, מה אני עושה פה, איך אני הולכת לעבודה, מה אני אוכלת, או בעצם, לא אוכלת...
לא קניתי מצרכים כבר שבועיים! פשוט לא היתה לי שניה לקניות, או לבישולים. מזל שלניקיון מצאתי זמן. מה לעשות, בכל זאת אני מארחת פה את ה-ה-ו-ר-י-ם שלי!

וואו, כמה סימני קריאה עד פה.

אבל כדי שאני באמת אדע לאן לקחת אותם ומה לעשות עם החורף הזה, יצאנו כוח חלוץ לבדוק את השטח. ועוד איך כוח חלוץ.
ופה זה בעצם המקום, (ולא הזמן, כי הזמן היה צריך להיות מזמן) לספר על ה"הומי'ס" שלי.
ניר וגלית.
חברים טובים. ואני מתכוונת לזה. לא בקטע של "חברים מקנדה". אני מאמינה שגם אם היינו נפגשים בארץ הייתי מתחברת אליהם מאוד. אנחנו מבלים המון שלושתנו יחד, ואני מרגישה גם חברה של כל אחד בנפרד. אז זה בעצם אומר שיש לי פה "ידיד", יש לי פה "חברה" ואפילו "חבר'ה". כל כך הרבה בכל כך מעט.
זה לא קל להיות חברה של זוג. כי בעצם, הם זוג והם כל אחד בנפרד וכמו שאני מספרת משהו לאמא ומניחה שהיא תספר לאבא, אני קצת מניחה את זה לפעמים לגבי ניר וגלית. ושוכחת שהם שני אנשים נפרדים.
אבל הם מאוד שונים. וקשה מאוד להניח שהם יישות אחת.
מה שכן אפשר להניח, זה שאם אני עם שניהם, סביר להניח שהטלפון שלי לא יצלצל באותו זמן...
ואני חולה עליהם, ביחד וכל אחד בנפרד.
אפילו יש לנו משחק. "כולמיודימתזה" או "נחלת הכלל". בגדול, אם מישהו אומר משהו שלאחרים אין מושג שזה קיים הוא צריך להוכיח שזה נכון, ואז צריך לבחור צד שלישי שלא היה נוכח בויכוח (וכן, ניר מלמד אותי להתווכח. למרות שההגדרות שלנו לויכוח, עימות וריב קצת שונות, אבל אפשר להתווכח על זה) והוא מכריע אם באמת כולם יודעים את זה או לא.
כן, קצת מסובך להסביר, אבל בגדול, זה ממש מצחיק.

אז כוח חלוץ.

נסענו לעשות סנואובורד בשבת. היה מדהים. טראמבלאנט היא בהחלט עיירה ציורית ולגלוש על ההר (ולרכב על הסנואבורד) זאת הרגשה שאין שניה לה. וכן, גם ההרגשה של יום אחרי שאני לא מצליחה להרים את היד בגלל שכל השרירים תפוסים לי זאת עוד הרגשה שאין שניה לה.
משם לבחון את האיגלופסט, משם את מבחר האוכל הסיני שיש לבופה בצ'יינה-טאון להציע ויום למחרת את "fete-de-neige" פסטיבל השלג.




העיר הזאת מגניבה. כן, מסתבר שיש מה לעשות גם בחורף, בעיקר כשלא מינוס מלאנתאלפים. עכשיו בכלל מתחיל להתחמם. כבר אין 20- מעלות אלא "רק" 8- והשמועה ברחוב היא שזה אחד החורפים החמים שהיו פה. כן, כן, זה אפילו היה בחדשות. ולא ב5 דקות האחרונות של מזג האויר. אלא ממש ממש כתבה על כמה מעלות בכל עיר ביבשת.

בכל מקרה, חזרתי לטירוף.
טירוף טוב. דברים קורים, ובהחלט כל שבוע שעובר אני אומרת מחדש "רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קורה ואיך עובדים פה". ובעצם, רק עכשיו. וכבר עכשיו הגיע הזמן להתחיל להחליט על שנה שניה. וכמו שמכירים אותי, אני שונאת להחליט. אז טוב שאמא ואבא באים לעזור לי.

אז מה אומרים - להישאר או לא להישאר?