אז ההורים באו והלכו.
10 ימים. כבר דיברתי על זה פעם שזה הרבה. תכל'ס הרגיש לי הרבה יותר מ10 ימים, היה ממש עמוס. אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, לא ברור לי לאן עף הזמן?
אז טיילנו קצת, כמה שיכולנו להוציא את האף מהבית. בכל זאת, בד"כ היה רק 10-, רק בסוף שבוע היה ממש קיצוני של מרגיש כמו 26-.
אכלנו הרבה. ואפילו נסענו לאוטווה להחליק על התעלה הקפואה הארוכה ביותר בעולם. 7.5 ק"מ!
ולא, לא החלקנו לכל אורכה. אל דאגה, אני עדיין עצלנית.
אח שלי לעומת זאת (שבא גם לבקר וישן אצלי בחדר, על מזרון על הרצפה. לא יודעת איך זה קרה אבל חוץ מעוד אנשים בבית לא השתנו לי הרגיל השינה) עלה על המחליקיים והרביץ סיבובים. לעצור, זה כבר סיפור אחר... אבל קפץ גם קפץ.
ואם קודם הדירה שלי הרגישה לי גדולה מידי, עכשיו כשאין ערימת נעליים בכניסה (על מי אני עובדת, עדיין יש לי ערימת נעליים בכניסה, פשוט כולן שלי), כשאין מזוודות מפוזרות בסלון, אין מצעים על הספה, אין ספה, עוד אלמנטים של בלאגן... הדירה נראית ריקה מתמיד. ממש כאילו לקחו לי את העז!
מחר לא יחכה לי קפה על הבוקר, לא סנביץ' לעבודה ולא שיחת בוקר לגבי המשך היום.
אבל מה שכן, הפריזר שלי לא ראה ימים יפים מאלה!
כמות הקופסאות החדשות שמכילות בתוכן מזון!
והכי הכי הכי חשוב... יש לי מצקת! שאינה גורמת לכל מרק לטעום פלסטיק.
אין ספק, התגעגעתי אליהם. התגעגעתי לנוכחות, לבדיחות וגם ל"הצקות". זה לא פשוט להיות כל כך הרבה ימים יחד. במיוחד אחרי חצי שנה שאני לבד לבד. (לבד לבד לבד לבד!) ושליח עבר הזהיר אותי שהוא לקה בחוסר יכולת לתקשר עם אנשים אחרי השליחות שלו. אבל בסוף התרגלתי. ועכשיו זה מבעס שהם הלכו.
כמעט לא ברור לי מה יותר, אני שמחה שהם באו או עצובה שהם הלכו. אבל נראה לי שאני ממש שמחה שהם באו. ורק קצת עצובה שהם הלכו. בכל זאת, עוד 3 וחצי חודשים אני מגיעה לביקור.
ביקור?
כן, ביקור.
החלטתי להישאר עוד שנה. מרגיש לי שאם אני לא חוזרת לפה אחרי הקיץ, אני מפסיקה תהליך באמצע. ולא שיש בעיה עם זה אבל מרגיש לי שבאתי לעשות משהו ואני רוצה לעשות אותו כמו שצריך.
יש המון סיבות ללמה כן להישאר. וגם הרבה סיבות ללמה לא. אבל בשבוע האחרון כל פעם שדיברתי על זה מצאתי את עצמי מסנגרת על למה להישאר. ונראה לי שזה האינסטינקט.
אני מבינה את הדברים הכרוכים בזה. אבל גם בטוחה שהכל זה לטובה (אז אל תבכי ילדה...)
כל החברים שלא הספיקו לבוא לבקר- יש לכם עוד הזדמנות. ואם אתם באים לבקר, תעשו טובה ותבואו ליותר מלילה אחד.
אז עכשיו באמת חזרה לשגרה. לים הדברים שמתוכננים בחודש קדימה. ולהשגת המטרות החשובות שבלעדיהן לא הייתי מטיילת ומסתובבת לי בכל צפון אמריקה, ומשיגה לי צ'ייסרים חדשים לאוסף.
אז לילה טוב, חלומות פז.
לכו לישון עם חיוך ותתעוררו עם אחד.
10 ימים. כבר דיברתי על זה פעם שזה הרבה. תכל'ס הרגיש לי הרבה יותר מ10 ימים, היה ממש עמוס. אבל עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, לא ברור לי לאן עף הזמן?
אז טיילנו קצת, כמה שיכולנו להוציא את האף מהבית. בכל זאת, בד"כ היה רק 10-, רק בסוף שבוע היה ממש קיצוני של מרגיש כמו 26-.
אכלנו הרבה. ואפילו נסענו לאוטווה להחליק על התעלה הקפואה הארוכה ביותר בעולם. 7.5 ק"מ!
ולא, לא החלקנו לכל אורכה. אל דאגה, אני עדיין עצלנית.
אח שלי לעומת זאת (שבא גם לבקר וישן אצלי בחדר, על מזרון על הרצפה. לא יודעת איך זה קרה אבל חוץ מעוד אנשים בבית לא השתנו לי הרגיל השינה) עלה על המחליקיים והרביץ סיבובים. לעצור, זה כבר סיפור אחר... אבל קפץ גם קפץ.
ואם קודם הדירה שלי הרגישה לי גדולה מידי, עכשיו כשאין ערימת נעליים בכניסה (על מי אני עובדת, עדיין יש לי ערימת נעליים בכניסה, פשוט כולן שלי), כשאין מזוודות מפוזרות בסלון, אין מצעים על הספה, אין ספה, עוד אלמנטים של בלאגן... הדירה נראית ריקה מתמיד. ממש כאילו לקחו לי את העז!
מחר לא יחכה לי קפה על הבוקר, לא סנביץ' לעבודה ולא שיחת בוקר לגבי המשך היום.
אבל מה שכן, הפריזר שלי לא ראה ימים יפים מאלה!
כמות הקופסאות החדשות שמכילות בתוכן מזון!
והכי הכי הכי חשוב... יש לי מצקת! שאינה גורמת לכל מרק לטעום פלסטיק.
אין ספק, התגעגעתי אליהם. התגעגעתי לנוכחות, לבדיחות וגם ל"הצקות". זה לא פשוט להיות כל כך הרבה ימים יחד. במיוחד אחרי חצי שנה שאני לבד לבד. (לבד לבד לבד לבד!) ושליח עבר הזהיר אותי שהוא לקה בחוסר יכולת לתקשר עם אנשים אחרי השליחות שלו. אבל בסוף התרגלתי. ועכשיו זה מבעס שהם הלכו.
כמעט לא ברור לי מה יותר, אני שמחה שהם באו או עצובה שהם הלכו. אבל נראה לי שאני ממש שמחה שהם באו. ורק קצת עצובה שהם הלכו. בכל זאת, עוד 3 וחצי חודשים אני מגיעה לביקור.
ביקור?
כן, ביקור.
החלטתי להישאר עוד שנה. מרגיש לי שאם אני לא חוזרת לפה אחרי הקיץ, אני מפסיקה תהליך באמצע. ולא שיש בעיה עם זה אבל מרגיש לי שבאתי לעשות משהו ואני רוצה לעשות אותו כמו שצריך.
יש המון סיבות ללמה כן להישאר. וגם הרבה סיבות ללמה לא. אבל בשבוע האחרון כל פעם שדיברתי על זה מצאתי את עצמי מסנגרת על למה להישאר. ונראה לי שזה האינסטינקט.
אני מבינה את הדברים הכרוכים בזה. אבל גם בטוחה שהכל זה לטובה (אז אל תבכי ילדה...)
כל החברים שלא הספיקו לבוא לבקר- יש לכם עוד הזדמנות. ואם אתם באים לבקר, תעשו טובה ותבואו ליותר מלילה אחד.
אז עכשיו באמת חזרה לשגרה. לים הדברים שמתוכננים בחודש קדימה. ולהשגת המטרות החשובות שבלעדיהן לא הייתי מטיילת ומסתובבת לי בכל צפון אמריקה, ומשיגה לי צ'ייסרים חדשים לאוסף.
אז לילה טוב, חלומות פז.
לכו לישון עם חיוך ותתעוררו עם אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה