חצי שנה בתפוצות

יש ימים שכל מה שאתה חושב עליהם זה היום למחרת.
היום זה יום כזה.
ההורים שלי מגיעים לבקר!! אני כל כך מתרגשת. אני לא מאמינה שזה מחר!!
לא ראיתי אותם חצי שנה. חצי שנה!
אני כל כך שמחה להראות להם את העיר, את השגרה שלי, מה אני עושה פה, איך אני הולכת לעבודה, מה אני אוכלת, או בעצם, לא אוכלת...
לא קניתי מצרכים כבר שבועיים! פשוט לא היתה לי שניה לקניות, או לבישולים. מזל שלניקיון מצאתי זמן. מה לעשות, בכל זאת אני מארחת פה את ה-ה-ו-ר-י-ם שלי!

וואו, כמה סימני קריאה עד פה.

אבל כדי שאני באמת אדע לאן לקחת אותם ומה לעשות עם החורף הזה, יצאנו כוח חלוץ לבדוק את השטח. ועוד איך כוח חלוץ.
ופה זה בעצם המקום, (ולא הזמן, כי הזמן היה צריך להיות מזמן) לספר על ה"הומי'ס" שלי.
ניר וגלית.
חברים טובים. ואני מתכוונת לזה. לא בקטע של "חברים מקנדה". אני מאמינה שגם אם היינו נפגשים בארץ הייתי מתחברת אליהם מאוד. אנחנו מבלים המון שלושתנו יחד, ואני מרגישה גם חברה של כל אחד בנפרד. אז זה בעצם אומר שיש לי פה "ידיד", יש לי פה "חברה" ואפילו "חבר'ה". כל כך הרבה בכל כך מעט.
זה לא קל להיות חברה של זוג. כי בעצם, הם זוג והם כל אחד בנפרד וכמו שאני מספרת משהו לאמא ומניחה שהיא תספר לאבא, אני קצת מניחה את זה לפעמים לגבי ניר וגלית. ושוכחת שהם שני אנשים נפרדים.
אבל הם מאוד שונים. וקשה מאוד להניח שהם יישות אחת.
מה שכן אפשר להניח, זה שאם אני עם שניהם, סביר להניח שהטלפון שלי לא יצלצל באותו זמן...
ואני חולה עליהם, ביחד וכל אחד בנפרד.
אפילו יש לנו משחק. "כולמיודימתזה" או "נחלת הכלל". בגדול, אם מישהו אומר משהו שלאחרים אין מושג שזה קיים הוא צריך להוכיח שזה נכון, ואז צריך לבחור צד שלישי שלא היה נוכח בויכוח (וכן, ניר מלמד אותי להתווכח. למרות שההגדרות שלנו לויכוח, עימות וריב קצת שונות, אבל אפשר להתווכח על זה) והוא מכריע אם באמת כולם יודעים את זה או לא.
כן, קצת מסובך להסביר, אבל בגדול, זה ממש מצחיק.

אז כוח חלוץ.

נסענו לעשות סנואובורד בשבת. היה מדהים. טראמבלאנט היא בהחלט עיירה ציורית ולגלוש על ההר (ולרכב על הסנואבורד) זאת הרגשה שאין שניה לה. וכן, גם ההרגשה של יום אחרי שאני לא מצליחה להרים את היד בגלל שכל השרירים תפוסים לי זאת עוד הרגשה שאין שניה לה.
משם לבחון את האיגלופסט, משם את מבחר האוכל הסיני שיש לבופה בצ'יינה-טאון להציע ויום למחרת את "fete-de-neige" פסטיבל השלג.




העיר הזאת מגניבה. כן, מסתבר שיש מה לעשות גם בחורף, בעיקר כשלא מינוס מלאנתאלפים. עכשיו בכלל מתחיל להתחמם. כבר אין 20- מעלות אלא "רק" 8- והשמועה ברחוב היא שזה אחד החורפים החמים שהיו פה. כן, כן, זה אפילו היה בחדשות. ולא ב5 דקות האחרונות של מזג האויר. אלא ממש ממש כתבה על כמה מעלות בכל עיר ביבשת.

בכל מקרה, חזרתי לטירוף.
טירוף טוב. דברים קורים, ובהחלט כל שבוע שעובר אני אומרת מחדש "רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קורה ואיך עובדים פה". ובעצם, רק עכשיו. וכבר עכשיו הגיע הזמן להתחיל להחליט על שנה שניה. וכמו שמכירים אותי, אני שונאת להחליט. אז טוב שאמא ואבא באים לעזור לי.

אז מה אומרים - להישאר או לא להישאר?