ובנתיים זה עכשיו
אני פה בנתיים. בארץ 10 ימים. ומישהו אמר לי שעוד מעט אני חוזרת לתמיד. בנתיים לתמיד.
דקות אחרונות על אדמת הבית וכל מה שבא לי זה קרמבו. ואיך לא חשבתי על לקנות כל מיני דברים שיעשו לי טוב כשאני שם. אולי כשאני שם זה לא באמת חסר לי.
גם גולדסטאר לא קניתי בסוף. ודווקא תכננתי.
תכל'ס עשיתי חיים בארץ. לא באתי לטירוף, באתי לנשום אוויר של בית. אבל מפה לשם, לבילוי עם חברים, לדאוג לחיבוק חם לכל מי שיכולתי יצא שביליתי חבל על הזמן. כנראה שכשזה בארץ זה לא ממש נחשב. או כמו שאיה אומרת פה לא בכל מקום עושים צ'ק אין ומצטלמים כדי להוכיח שעושים חיים.
או שכן?
אז הביקור הזה היה אמור לתת לי קצת אורך נשימה חיבוק של בית ואנרגיות לחצי שנה הקרובה. וזה מה שנשאר. חצי שנה. וכל פעם מחדש אני סופרת את החודשים. ינואר-פברואר-מרץ-אפריל-מאי ואולי גם יוני נחשב, אבל זה חופשה אז זה בכיף.
ולא שאני מתייחסת ליום יום שם כעונש, האמת היא שב10 ימים האלה הצלחתי קצת להתגעגע לשגרה שלי. לחברים שם. אפילו לשלג. ובעיקר לחום בבית. איזה מעפן זה שאין פה חלונות כפולים.
והיום יום פה כשאחזור גם לא אמור להיות עונש. פוטנציאלית אני אמורה להתחיל לחפש עבודה כבר בקרוב, אם אצליח להחליט מה באמת בא לי לעשות. ולפי מיקום העבודה אמצא מקום לגור ואולי גם איזה בילוי של אחרי צהרים.
בפועל, אני מתה מפחד. מקווה שלא אחטוף כאפה. ויודעת שזה יקרה. כבר עכשיו אני יכולה לדמיין את הצלצולים באוזניים. אולי אם אני אתכונן לזה מספיק זה בסוף יראה לי בדיחה.
אבל בכלל אחד הדברים הכי חזקים שהכו בי פה ב10 ימים הללו, זה זה שאני חייבת להילחם ב"אני רוצה להיות שם" שתמיד צץ לו, לא משנה איפה אני או לכמה זמן. כמה חזקה צריכה להיות חוויה כדי שזה לא יקרה? כמה מרוכזת ברגע אני צריכה להיות כדי לא לחשוב שנה קדימה.
וכוס אמק למה הילד הזה כבר צורח?! אפילו עוד לא עלינו למטוס!!!!!
אז התכנון הוא לחזור, לתקופה שקטה וחגים במשרד, לקחת את כל האנרגיות שצברתי בישיבה המרובה בבית על הספה המשותפת עם אמא ובפול פאוור לסיים בבלאסט.
חצי שנה תעבור כמו כלום. אולי. ואולי אני לא צריכה להשתוקק שהיא תעבור כמו כלום. אלא שתעבור כמו משהו. כמו כל החוויה שהיתה עד עכשיו. שתהיה משמעותית מספיק שלא ארצה "להיות כבר שם" ושאמצה את הזמן ואנצל את ההזדמנויות כדי שלא ארצה "לחזור לשם" כשיגמר.
האמת, אני יודעת שיהיו רגעים שארצה כבר שיגמר, ויהיו רגעים אחרי שארצה לחזור. כי כזאת אני, נוסטלגית. ואני דווקא אוהבת את זה בי, אז לא אנסה לשנות תכונה שאני דווקא מחבבת.
שתהיה לי טיסה נעימה. מקווה לישון לפחות עד שתעבור הבחילה של חוסר השינה.
ולקום עם חיוך.
אני פה בנתיים. בארץ 10 ימים. ומישהו אמר לי שעוד מעט אני חוזרת לתמיד. בנתיים לתמיד.
דקות אחרונות על אדמת הבית וכל מה שבא לי זה קרמבו. ואיך לא חשבתי על לקנות כל מיני דברים שיעשו לי טוב כשאני שם. אולי כשאני שם זה לא באמת חסר לי.
גם גולדסטאר לא קניתי בסוף. ודווקא תכננתי.
תכל'ס עשיתי חיים בארץ. לא באתי לטירוף, באתי לנשום אוויר של בית. אבל מפה לשם, לבילוי עם חברים, לדאוג לחיבוק חם לכל מי שיכולתי יצא שביליתי חבל על הזמן. כנראה שכשזה בארץ זה לא ממש נחשב. או כמו שאיה אומרת פה לא בכל מקום עושים צ'ק אין ומצטלמים כדי להוכיח שעושים חיים.
אז הביקור הזה היה אמור לתת לי קצת אורך נשימה חיבוק של בית ואנרגיות לחצי שנה הקרובה. וזה מה שנשאר. חצי שנה. וכל פעם מחדש אני סופרת את החודשים. ינואר-פברואר-מרץ-אפריל-מאי ואולי גם יוני נחשב, אבל זה חופשה אז זה בכיף.
ולא שאני מתייחסת ליום יום שם כעונש, האמת היא שב10 ימים האלה הצלחתי קצת להתגעגע לשגרה שלי. לחברים שם. אפילו לשלג. ובעיקר לחום בבית. איזה מעפן זה שאין פה חלונות כפולים.
והיום יום פה כשאחזור גם לא אמור להיות עונש. פוטנציאלית אני אמורה להתחיל לחפש עבודה כבר בקרוב, אם אצליח להחליט מה באמת בא לי לעשות. ולפי מיקום העבודה אמצא מקום לגור ואולי גם איזה בילוי של אחרי צהרים.
בפועל, אני מתה מפחד. מקווה שלא אחטוף כאפה. ויודעת שזה יקרה. כבר עכשיו אני יכולה לדמיין את הצלצולים באוזניים. אולי אם אני אתכונן לזה מספיק זה בסוף יראה לי בדיחה.
אבל בכלל אחד הדברים הכי חזקים שהכו בי פה ב10 ימים הללו, זה זה שאני חייבת להילחם ב"אני רוצה להיות שם" שתמיד צץ לו, לא משנה איפה אני או לכמה זמן. כמה חזקה צריכה להיות חוויה כדי שזה לא יקרה? כמה מרוכזת ברגע אני צריכה להיות כדי לא לחשוב שנה קדימה.
וכוס אמק למה הילד הזה כבר צורח?! אפילו עוד לא עלינו למטוס!!!!!
אז התכנון הוא לחזור, לתקופה שקטה וחגים במשרד, לקחת את כל האנרגיות שצברתי בישיבה המרובה בבית על הספה המשותפת עם אמא ובפול פאוור לסיים בבלאסט.
חצי שנה תעבור כמו כלום. אולי. ואולי אני לא צריכה להשתוקק שהיא תעבור כמו כלום. אלא שתעבור כמו משהו. כמו כל החוויה שהיתה עד עכשיו. שתהיה משמעותית מספיק שלא ארצה "להיות כבר שם" ושאמצה את הזמן ואנצל את ההזדמנויות כדי שלא ארצה "לחזור לשם" כשיגמר.
האמת, אני יודעת שיהיו רגעים שארצה כבר שיגמר, ויהיו רגעים אחרי שארצה לחזור. כי כזאת אני, נוסטלגית. ואני דווקא אוהבת את זה בי, אז לא אנסה לשנות תכונה שאני דווקא מחבבת.
שתהיה לי טיסה נעימה. מקווה לישון לפחות עד שתעבור הבחילה של חוסר השינה.
ולקום עם חיוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה