הטריגר לפוסט הזה הוא טכנולוגי מטופש למדי. הסתכלתי בפלאפון בשעה 2:01 ופתאום זה היה 3:02. מאוד דאגתי. כי לאן נעלמה לי שעה?? עם כל זה שאני רק מבזבזת זמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן, אני לא מוכנה שפתאום שעה תמימה תעלם לה. ולא, זה לא היה קשור בבהייה ממושכת בטלויזיה או באיזשהו קצר מוחי. השעון פשוט לא מצליח להפנים ששעון חורף נכנס רק ב27 לאוקטובר. הי, אוקטובר! מפה לשם, אנחנו כבר "אחרי החגים" ונהיה אוקטובר. החודשולדת התחיל ובגדול! יש כבר ארגוני יומולדת (ניתן להתעדכן בפייסבוק) וכבר פינקתי את עצמי בכל מיני מינים של ארוחות, וכרטיסים להופעות, בילויים עם חברות והרמת כוסיות... על מי אני עובדת? זה כבר הרבה זמן ככה. טוב, אולי לא כזה הרבה זמן. אבל בזמן מובטל הכל נראה הרבה הרבה הרבה יותר ארוך...
אני מרגישה שאני ממתינה כרגע לכל כך הרבה דברים. בין עבודה, לדירה, לאולי איזה בחור שיעניין אותי. אני פשוט בהמתנה והצפצוף הזה באוזן ממש מעצבן. באופן כללי תמיד שנאתי את עניין הממתינות. מה יש לי להמתין כל כך הרבה? אם אני מתקשרת ומישהו עסוק בשיחה אחרת אני מנתקת. שיחזור אלי לכשיתפנה. נו הארד פילינגס. ואם פתאום מישהו מעביר אותי לשיחה ממתינה?! גם אז אני מנתקת. שיחזור אלי לכשיתפנה. שונאת להמתין כשאני לא רואה התקדמות. זה שונה בתור בסופר, בדואר, אצל הרופא. לפחות אז רואים את התהליך. גם אז לא פשוט לי, אבל נו, לא הייתי אמורה להתרגל לזה בקנדה?
אז בנתיים נמתין, אין לי ברירה. לא המתנה פאסיבית. אקטיבית לכל הכיוונים. אך עם זאת, עדיין יש לי המון זמן בידיים. וכן, ניסיתי לנצל כל טיפת חופש שניתנה לי כרגע. לבילויים משפחתיים, השלמת זמן איכות עם חברים, חידוש קשרים וצפייה בגסיסה של אחרים ובעיקר, חזר לי הצבע קצת. טוב, נו, אי אפשר לקרוא לזה ברונזה אבל לפחות כבר אין תחושת צינה כשאני מתקרבת. הייתי המון בים, בחוץ, בטיולים, בנסיעות. מלא סינג'ורים של העברת דירות ועזרה כללית לחברים. וכן, אני מתכננת לגבות את כל הטובות האלה בתקווה במהרה בימנו! וגם, לילות של בילויים תל אביביים סוערים שרק לאכול בנדיקט עם האנגאובר הצליחו להזכיר לילות דומים מימי המורטי העליזים. (כן, העובדה שהבנדיקט היא בדיוק מול הלוקיישן של המורטי עזרה לזה קצת....)
לא יודעת מה אני חושבת לגבי העניין הזה של החזרה לתל אביב. מצד אחד, זה הדבר ההגיוני לעשות. מצד שני, בא לי לחזור לזה? אני מניחה שיש דרכים אחרות "לעשות את תל אביב". ובנתיים, זה לא החלטה שאני מקבלת, עד שאין לי עבודה אני לא באמת מרשה לעצמי לחשוב על דירה. למרות שאני כבר חושבת. ואולי דווקא בתקופת הבטלה הדבר הנכון לעשות היה לחפש דירות. אולי זה מה שאני אעשה מחר בבוקר. לפחות אוציא רשימה, כי בוא נהיה כנים, כבר התחלתי להסתכל. והמחשבה על שותפים עושה לי צמרמורת, והמחירים עושים לי רע, ורגל תרנגולת מעוררת בי בחילה. אז אני נמנעת מלעשות דברים שיש בהם מן הנזק.
טוב, אולי זה לא יקרה.
אז נמשיך להמתין. ניסיתי לעשות את הזמן הזה פרודוקטיבי עד כמה שניתן, אבל הכל בהולד. גם לחזור לכושר, למרות שזה לא לגמרי קשור, אבל זה מסתדר לי עם כל הדברים האחרים שיתחילו "ברגע שאני אסתדר". אני קצת מקווה שזה יהיה לפני החלפת הקידומת הממשמשת ובאה. מצד שני, אם יש משהו שהחגים האלה לימדו אותי, זה שהחיים זה לא פאזל. גם אם נראה שהמסגרת גמורה ועכשיו רק צריך לסדר את כל החלקים בפנים, לא תמיד זה הולך בקלות, לפעמים צריך להפעיל קצת כוח ולפעמים זה לא נראה מושלם. לפעמים יש חלקים שנשארים בחוץ בלית ברירה או בכוונה תחילה. הכי חשוב זה שיש אנשים שאתה פותר איתם את הפאזל. ועוזרים לך גם ברגעי ייאוש.
אז תודה לכל מי שמצליח לסבול אותי ברגעי הייאוש, מבטיחה לתלות את הפאזל בסלון.
נשיקות.
בוקר טוב שירה.
השבמחקיופי של כתיבה, (ציטוטים מהאדמו"ר יונתן גפן והצדיק דני סנדרסון (רגל תרנגולת מעוררת ... )) ציטוטים כמו אצלי , זה בטח נשמע משונה למי שלא מכיר (כמו - יותר טוב לגור בתוך ארון ...). לגבי שאר הדברים ,הרי הם מסתדרים , כמו שאלון אמר לי , אין לך מה לדאוג. הנה יש עבודה ,יש פוטנציאל לדירה.
אז אכן צריך סבלנות (ומי אני שיכול לתת עצה כזאת ). והאור בקצה המנהרה , זה באמת אור (ולא אור של קטר מתקרב ) .
יאללה .
שיהיה רק בשמחות ,ותני להם ביהודה ...