מה עושים עם כל הזמן הזה?

הטריגר לפוסט הזה הוא טכנולוגי מטופש למדי. הסתכלתי בפלאפון בשעה 2:01 ופתאום זה היה 3:02. מאוד דאגתי. כי לאן נעלמה לי שעה?? עם כל זה שאני רק מבזבזת זמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן, אני לא מוכנה שפתאום שעה תמימה תעלם לה. ולא, זה לא היה קשור בבהייה ממושכת בטלויזיה או באיזשהו קצר מוחי. השעון פשוט לא מצליח להפנים ששעון חורף נכנס רק ב27 לאוקטובר. הי, אוקטובר! מפה לשם, אנחנו כבר "אחרי החגים" ונהיה אוקטובר. החודשולדת התחיל ובגדול! יש כבר ארגוני יומולדת (ניתן להתעדכן בפייסבוק) וכבר פינקתי את עצמי בכל מיני מינים של ארוחות, וכרטיסים להופעות,  בילויים עם חברות והרמת כוסיות... על מי אני עובדת? זה כבר הרבה זמן ככה. טוב, אולי לא כזה הרבה זמן. אבל בזמן מובטל הכל נראה הרבה הרבה הרבה יותר ארוך... 

אני מרגישה שאני ממתינה כרגע לכל כך הרבה דברים. בין עבודה, לדירה, לאולי איזה בחור שיעניין אותי. אני פשוט בהמתנה והצפצוף הזה באוזן ממש מעצבן. באופן כללי תמיד שנאתי את עניין הממתינות. מה יש לי להמתין כל כך הרבה? אם אני מתקשרת ומישהו עסוק בשיחה אחרת אני מנתקת. שיחזור אלי לכשיתפנה. נו הארד פילינגס. ואם פתאום מישהו מעביר אותי לשיחה ממתינה?!  גם אז אני מנתקת. שיחזור אלי לכשיתפנה. שונאת להמתין כשאני לא רואה התקדמות. זה שונה בתור בסופר, בדואר, אצל הרופא. לפחות אז רואים את התהליך. גם אז לא פשוט לי, אבל נו, לא הייתי אמורה להתרגל לזה בקנדה?

אז בנתיים נמתין, אין לי ברירה. לא המתנה פאסיבית. אקטיבית לכל הכיוונים. אך עם זאת, עדיין יש לי המון זמן בידיים. וכן, ניסיתי לנצל כל טיפת חופש שניתנה לי כרגע. לבילויים משפחתיים, השלמת זמן איכות עם חברים, חידוש קשרים וצפייה בגסיסה של אחרים ובעיקר, חזר לי הצבע קצת. טוב, נו, אי אפשר לקרוא לזה ברונזה אבל לפחות כבר אין תחושת צינה כשאני מתקרבת. הייתי המון בים, בחוץ, בטיולים, בנסיעות. מלא סינג'ורים של העברת דירות ועזרה כללית לחברים. וכן, אני מתכננת לגבות את כל הטובות האלה בתקווה במהרה בימנו! וגם, לילות של בילויים תל אביביים סוערים שרק לאכול בנדיקט עם האנגאובר הצליחו להזכיר לילות דומים מימי המורטי העליזים. (כן, העובדה שהבנדיקט היא בדיוק מול הלוקיישן של המורטי עזרה לזה קצת....) 

לא יודעת מה אני חושבת לגבי העניין הזה של החזרה לתל אביב. מצד אחד, זה הדבר ההגיוני לעשות. מצד שני, בא לי לחזור לזה? אני מניחה שיש דרכים אחרות "לעשות את תל אביב". ובנתיים, זה לא החלטה שאני מקבלת, עד שאין לי עבודה אני לא באמת מרשה לעצמי לחשוב על דירה. למרות שאני כבר חושבת. ואולי דווקא בתקופת הבטלה הדבר הנכון לעשות היה לחפש דירות. אולי זה מה שאני אעשה מחר בבוקר. לפחות אוציא רשימה, כי בוא נהיה כנים, כבר התחלתי להסתכל. והמחשבה על שותפים עושה לי צמרמורת, והמחירים עושים לי רע, ורגל תרנגולת מעוררת בי בחילה. אז אני נמנעת מלעשות דברים שיש בהם מן הנזק. 

טוב, אולי זה לא יקרה.

אז נמשיך להמתין. ניסיתי לעשות את הזמן הזה פרודוקטיבי עד כמה שניתן, אבל הכל בהולד. גם לחזור לכושר, למרות שזה לא לגמרי קשור, אבל זה מסתדר לי עם כל הדברים האחרים שיתחילו "ברגע שאני אסתדר". אני קצת מקווה שזה יהיה לפני החלפת הקידומת הממשמשת ובאה. מצד שני, אם יש משהו שהחגים האלה לימדו אותי, זה שהחיים זה לא פאזל. גם אם נראה שהמסגרת גמורה ועכשיו רק צריך לסדר את כל החלקים בפנים, לא תמיד זה הולך בקלות, לפעמים צריך להפעיל קצת כוח ולפעמים זה לא נראה מושלם. לפעמים יש חלקים שנשארים בחוץ בלית ברירה או בכוונה תחילה. הכי חשוב זה שיש אנשים שאתה פותר איתם את הפאזל. ועוזרים לך גם ברגעי ייאוש.

אז תודה לכל מי שמצליח לסבול אותי ברגעי הייאוש, מבטיחה לתלות את הפאזל בסלון.

נשיקות.

אי אפשר להתגעגע למה שיש

אז אני פשוט מוצאת את עצמי תמיד מתגעגעת למה שאין. כשהייתי שם, זה למה שהשארתי מאחור, עכשיו חזרתי ואני מתגעגעת למה שוויתרתי עליו שם.
חזרתי, רציתי את זה כל כך הרבה זמן, התגעגעתי, געגועי על, געגועי אמת. שטתי על גלי הנוסטלגיה בכל רגע שהיה לי. ועכשיו, חזרתי. הייתי מוכנה לזה. כל מי שחזר לפני אמר שאני אחטוף כאפה. אהיה בשוק. אכנס להלם.
אז כמו כשהגעתי לשם לפני שנתיים (בדיוק) כל כמה ימים אני אומרת לעצמי "בטח, עד עכשיו הייתי בשוק, אבל זהו, יצאתי מזה".
בטח.
אז חזרתי. אני פה. מה זה אומר? שאני מחליטה החלטות הרות גורל כמו אם לנסוע לים או לא, אם להישאר בתל אביב לישון ולהיזרק איפהשהו או לא, אם להזמין סלט או סנביץ'... ובסוף, כל מה שבא לי זה להמשיך לשבת במזגן על הספה בבית של ההורים, עם הרגליים למעלה. לחכות שמישהו אחר יקום כדי לבקש ממנו כוס מים ולבהות בטלויזיה. ממש לא חשוב במה, כל עוד זה לא בצרפתית.
נראה לי ששנתיים להחליט לעצמי את ההחלטות, ליזום פגישות ולמצוא אטרקציות הצליחו להגיע לי עד כאן (דמיינו נקודה במעלה הגרון שהצבעתי עליה). אני נחה קצת. לא רוצה להחליט, ובעיקר, לא רוצה להיות "בנתיים". אז אני מוצאת את עצמי הרבה חוזרת למושב, אל הבית, המוכר, הנוח. שאני לא מחוייבת להחליט בו כמעט כלום. חוץ ממה ללבוש בבוקר, וגם מזה אני מתחמקת לפעמים.
אבל זה לא באמת שאני מצליחה להנות מהלא כלום הזה שנחת עלי. כי אני מוטרדת. לא מודאגת, כי אין לי למה להיות מודאגת, בסוף הכל יסתדר. אבל זה כן מטריד אותי. כי בסוף אני חושבת על מה אני עושה אחרי השליחות כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה זמן זה מנקר בי שפשוט לא הצלחתי להחליט עד כה.
אז נרשמתי ללימודים, ואפילו הצלחתי להגיע לפשרה עם עצמי וללמוד בתל אביב, בלי קשר לאיפה תהיה העבודה הבאה שלי. מה שמביא אותי לנקודה הבאה שלי, עבודה. אני מחפשת. וזה גם סוג של מטלה בלתי פוסקת. כל הזמן בחיפושים, כל הזמן שולחת קורות חיים, לא מקבלת תגובות, מקבלת תגובות עם הצעות לא כלכליות, משפרת את הקורות חיים וחוזר חלילה.
אני לא לגמרי בהיסטריה. כשזה יבוא זה יבוא (וזה משהו שאני אומרת גם על תחום הזוגיות, וזה לא הביא אותי רחוק מידי... ;) )
מה שכן, בנתיים הספקתי לחזור לאיזשהו גוון עור שהוא מעל סיד, להתחיל לחזור למשקל שהוא הגיוני לגובה שלא גדל בצורה לינארית למשקל, ולאט לאט לחזור גם לעצמי.
נראה לי שאחד הדברים שסימלו לי את החזרה לעצמי הכי הכי, היתה ההופעה של כוורת. קודם כל, כי הכרטיסים הוזמנו כל כך כל כך מזמן, בתקופה שהגעגוע היה בשיא. (ותודה לעוסקים במלאכה). הנוכחות שלי בהופעה, שסימלה את זה שאני לא "מפספסת פה" כבר יותר. ובכלל כל ההוויה והחוויה של ההופעה שהיתה מדהימה ומטורפת ועשתה לי טוב.

אז עכשיו, מה עכשיו, עכשיו מה?
בנתיים עוד לחזור לישון במושב ולקום פה עושה לי טוב, אולי זה זמני, אולי זה כי זה הבית, אולי זה כי פשוט נעים פה. אז יכול להיות שזה יהיה ליותר זמן.
בנתיים אני עוד מחפשת עבודה, אז זה אומר שאני פנויה לשעשועים, תנצלו אותי! כמו שאמרתי, קצת מתקשה בליזום ולקבוע, אבל פשוט תגידו מה ומתי, סביר להניח שאני אהיה שם. ובמקביל, אם אתם שומעים על עבודה, אני פתוחה להצעות. (וכן, גם פה התחום הזוגי מקביל חחח).
בנתיים אני מרשה לעצמי קצת לרחף, כי מה, רק חזרתי משנתיים, לא?
בנתיים, אני משתדלת לחייך.

לילה טוב

סוף תקופה

יומיים לפני הטיסה לארץ. הבטחתי לעצמי שאני אסכם. ניסיתי לסכם רק לעצמי, כי את מי זה בכלל מעניין כל הקשקושים האלה...
לא הצלחתי.

איזה תהפוכות, איזה שינויים, מה עבר בכלל בשנתיים האחרונות, שלא לדבר על החצי שנה האחרונה, שלא נזכיר את החודש האחרון. אני באמת שלא יודעת מאיפה להתחיל.
אולי נתחיל מהסוף. אז כן, זה הסוף של ההרפתקאה הזאת. יומיים לפני הטיסה לארץ. ואיך זה נגמר? בנתיים יש פה גשם ואני מצוננת או עם אלרגיות או לא יודעת מה, אולי חבלי פרידה? מונטריאול גם עצובה לראות אותי הולכת, אז השמיים בוכים בלי הפסקה.
מחר החתונה של בוו, או איך שאני נהנית לתאר את זה- פרק סיום העונה של הסדרה שאני חיה בה. כן, זה הפך מסרט לסדרה, אין מה לעשות, זה הגיל. עוד לא בחרתי מה ללבוש, וזה ממש סיפור פה. אם עד עכשיו לא הבנתי את משמעות הבדלי התרבויות, ההבדל בין שמלה פאנסית לפשוטה מידי הדגיש לי את זה עוד יותר.
אז מה היה לנו פה?
הספקתי לעשות טיול של סוף שליחות, שהאמת, מגיע לו פוסט משלו, אבל זה כנראה כבר לא יקרה. אז בקצרה- יש לי המון כוסות צ'ייסרים חדשות: פורטלנד, סיאטל, וונקובר, פורטו ריקו! איזה טירוף, מלא נסיעות, מלא חוויות, מלא תמונות...  אפילו הצלחתי להמאיס על עצמי את זה. שדות תעופה כבר לא מרגשים אותי. ואם נעשה חישוב מהיר, בממוצע הייתי פעם בחודש בטיול במקום אחר. אז כן, היו חודשים של קור ושעמום, והמון אוכל ולא המון תזוזה. אבל היו חודשים גם של סנואובורד, ושל מקומות חדשים ושל חוויות עם חברים.
אתמול שלחתי את הארגזים שלי, בזמן שהתפללתי לאלוהי האריזות, לאלוהי הארגזים, לאלוהי המשלוחים ולאלוהי הים. רק שיגיעו בשלום. זה אמנם רק דברים, אבל זה בערך 80% מכל הדברים שיש לי. אז בלי לפתוח פה ועם המון מחשבות חיוביות, נקווה שנראה אותם בריאים ושלמים והלוואי שאוכל לפרוק אותם כבר בדירה חדשה.
לא, עדיין אין לי מושג איפה אני הולכת לגור כנראה שתהיה תקופה אצל ההורים, אז בואו לבקר אותי במושב, אני מבטיחה איזה מיץ. בנתיים הספקתי להחליט שאני נרשמת ללימודים, להירשם ל3 אופציות שונות בשני מקומות שונים, והיד עוד נטויה. אז אני מניחה שהחניה הסופית שלי תהיה תלויה גם בזה. ובעבודה. אז כן, כל מי שמעוניין בנוכחותי בסביבתו הקרובה, מוזמן לעזור לי למצוא שם עבודה. תודה.
זהו, זה באמת נגמר. אני נפרדת לשלום ממונטריאול, מהפסטיבלים המגניבים שלה, מהאיזורים שפשוט כיף להסתובב בהם, מהאירופאיות האמריקאית שלה, מהצרפתית, מימי ראשון ללא עבודה, מסושי זול וטעים, מתחבורה ציבורית נוחה, מעבודה אדירה, מאנשים טובים שפגשתי בדרך ושלא יעלמו, מאנשים אחרים שפגשתי בדרך ושאני מקווה שיעלמו. שלום להבדלי השעות כשאני סתם רוצה להרים טלפון לחברה, שלום לגעגועים בלתי פוסקים שכמעט אין שום דבר שיכול להפסיק אותם, למזג האויר החורפי של פברואר, למזג האויר החורפי גם ביוני, לחומוס שאין בו חומוס, למס שמתווסף רק בעת התשלום ומביא לך את הסעיף.
בסך הכל, בהחלט היו שנתיים נהדרות. רגעי שיא ושפל, רגעים קשים ורגעים שסימנתי לעצמי לזכור אותם תחת הכותרת "רגעים קטנים של אושר". המון למידה, עצמית ועל אחרים, על יהדות, ציונות ומה שביניהם. צבירת חוויות, סימוני "וי" על דברים שתמיד רציתי לעשות ודברים שבחיים לא הייתי חושבת עליהם. השגת מטרות והשגת מטרות (אחד של מטרות שהגעתי אליהן ואחד של מטרות שאני מציבה לעצמי). עוד איזה כמה קילוגרמים עודפים ותחביב חדש בדמות ריצה 3 פעמים בשבוע (בבקשה להציק לי על זה, אני חייבת לא להישבר!)
אני לא יודעת אם אני רוצה עוד להרחיב, אני בטוחה שעומדים בפני כמה שבועות של איחוד מחודש עם משפחה וחברים, חלקם היו יותר מעורבים בשנתיים האחרונות, חלקם פחות. אני מתארת לעצמי שאחזור על סיפורים כמה פעמים, אז כדי לא לשעמם את עצמי אסיים פה.

רק לחייך ולנשום...

חיי בקופסאות

איך מכניסים שנתיים לתוך ארגזים?
פיזית, באמת אני שואלת.
כל כך קשה לי להביא את עצמי לקחת דברים ולשים אותם בתוך ארגז. ולמה בעצם? זה מקדם אותי עוד צעד אחד קדימה לכיוון הבית. אבל זה נורא.
בסך הכל זה מתחיל מלהחליט. מה נשאר איתי פה לחודש וחצי הקרוב, עם מה אני נוסעת לטייל, מה אני שולחת חזרה ומה לא השתמשתי בו כבר יותר משנה ולכן אין סיבה להשאיר אותו.
הבעיה עם האחרון זה בעיקר בגדי הקיץ. לא לבשתי אותם בערך שנה. אז הרבה מהם, אני פשוט לא זוכרת אם אני רוצה או לא.
חוץ מ3 זוגות מכנסיים, שכבר נכנסו לארגז התרומה מהסיבה הפשוטה: ה-ם-ל-א-ע-ו-ל-י-ם-ע-ל-י!!!
כן, זהו, הדבר שחששתי ממנו קרה, עליתי מידה. ואני לא אומרת את זה כדי לקבל תגובות כמו "מה פתאום" ו"את נראית נהדר" (למרות שתגובות כאלה תמיד נחמד לשמוע)... אלא פשוטו כמשמעו, עליתי מידה ומה שזה אומר....
לא, לא צריך להתחיל לעשות כושר ולשמור מה אני אוכלת (כן, זה הפתרון הנכון)
אלא- SHOPPING!!!
אז כבר הצטיידתי בפחות 200$ בה' ומ' ועכשיו אני מחכה למזג אויר נעים כדי להשתמש בהם. כמובן שבנתיים חזרו העננים אבל אני מאוד מקווה ששלג אני כבר לא אראה השנה. וכן, הרכש החדש שאמור להחליף את הסנואובורד, סקייטבורד!! אין ספק שאני מרגישה מגניבה הרבה יותר כשאני הולכת איתו ביד, אבל אני גם משתפרת בלהחליק עליו ולא ממנו.

אז איפה הייתי? ארגזים, אריזה.
בכל מקרה, כן, קשה להחליט וקשה כי זה אומר סוף תקופה. וזה כבר הרבה זמן מרגיש סוף תקופה. אז יש לי זמן לחפור בזה. אבל במקום לחפור ולהגיע למסקנות אני סתם מותשת ומדחיקה את מה שאני באמת צריכה לעשות. אז אני יוצאת החוצה או רואה טלויזיה ומתחילה לארוז ושמה שני סוודרים בארגז ונזכרת שעוד מעט יהיו פה אורחים אז אולי לא נעים כל כך לשבת עם ארגזים?
קיצר , פורקרסינייטינג ביג טיים.
אז מה באמת הבעיה? למה אני לא אורזת?
זה מפחיד.
זה מלחיץ.
ואני הראשונה שמטיפה לא לפחד ולא להילחץ. אבל קל לתת עצות מאשר לפעול לפיהן.

אולי בגלל זה אני מדחיקה, כי יש שאלות שעוד לא רלוונטיות לי. כי בארץ לא חושבים כל כך רחוק קדימה, כי יש לי עוד חוויות לסיים איתן פה, כי ה"אני רוצה להיות שם" שלי לא באמת עבר...
אני מקווה שתהיה לי חזרה קלה אבל בנתיים יש לי עוד דברים לדאוג להם. בין השאר חופשה בפורטו ריקו וטיול לחוף המערבי, כמה חתונות ובעיקר - אריזה.

עוד ארגז מתמלא ואני שואלת את עצמי כמה ארגזים צריך כדי לדחוס שנתיים? ומסתבר שלא יותר מידי. אבל כבר עשיתי את השינויים הדרושים למשלוח בים ולא באוויר ולקחתי ארגזים גדולים יותר. מה זה משנה? העיקר שתוך יומיים שלושה (שבוע) הארגזים יישלחו. מתישהו הם גם יגיעו, נקווה שאוכל להעביר אותם ישירות למיקום סופי (לפחות לזמן הקרוב) ונתחיל את השלב הבא.

אז אחזור לארגזים, אני באמת לא צריכה כל כך הרבה דברים כרגע. נשימה עמוקה ו.. אוי, בדיוק התחיל פרק חדש של סימפסון... :)

ובכלל לא כתבתי על המסיבה הפאנסי פאנסי המגניבה שהייתי בה

או על איך אנחנו מעבירים את פגישות ימי שישי במשרד

או על איך עשיתי עוגת תותים ממש טעימה למרות שהחלטתי שאני מפסיקה לבשל...

לפני שאפריל נגמר...

אמא'לה! עוד פחות מחודשיים אני בבית!
איזה קטע, שפתאום שזה מתקרב זה מלחיץ. אני כמובן, מאוד מוכנה לחזור, מאוד מתגעגעת.. אבל פתאום כל הדברים שעיצבנו ונמאס לי מהם נראים טובים. ואיך אני אתגעגע לימים קפואים, ולחוסר שיתוף פעולה מסטודנטים, וללילות בודדים, ואני אפילו לא מצליחה לחשוב על כל הדברים שהתלוננתי עליהם.
הלחץ בעבודה נגמר. יום העצמאות היה ממש נחמד הרגשתי שאני נפרדת מהעבודה. מהסטודנטים, מהארגונים, מקניות לפני, מנקיונות... רק עוד לא מהצוות כי בכל זאת יש לי פה עוד חודש.

אז חודש שלם של סגירות, מילוי כל מיני טפסים, תיקי חפיפה ודו"חות מייגעים. אבל בסך הכל זה כיף לסכם ולראות מה היה פה לאורך כל השנה. גם עם התלונות, בסוף חוץ מהחיים המשוגעים שעשיתי מחוץ לעבודה, לא ממש סבלתי. איפה אני אמצא מקום עבודה שזורם עם הבעייתיות בוקר שלי?
אז עשיתי סרטון פרידה מהצוות והסטודנטים, אני מתכננת סרטון סיכום גם לחוויות מחוץ, בכל זאת זה היה חלק משמעותי (מאוד) בכל מה שעברתי פה.

ומה הלאה. אני כבר מתחילה לחשוב על מה יהיה כשאחזור לארץ. במה אעבוד, איפה אגור, איזה ספורט יחליף את הסנואובורד... אבל משתדלת לא להילחץ מזה. אני אסתדר בכל מקרה. אז כן, אני מתחילה לשלוח קורות חיים ולחפש משרות מעניינות. אבל תכל'ס, לא אכפת לי לחזור ולבלות קצת, להשלים פערים, לנוח, להשתזף, לאכול טוב. קצת עם המשפוחה, קצת עם חברים, קצת בים, קצת בבית. ואם אני ממש ממש נתקעת, תמיד יש לי את המקצוע שלי, ברמנית!

יאללה, מתחילים לספור לאחור על אמת. ובחיוך!!

זה היה סיפור של חורף

לא יותר...
אני מקווה לפחות.
ביומיים האחרונים יצאה פה השמש. המעלות עולות מעל האפס ולאט לאט אני מרגישה את החיוך והאנרגיות חוזרות איתם.
בדיעבד, ההחלטה לא לנסוע הסופ"ש הזה לשום מקום מתגלה כנכונה למדי. כבר לפני כמה שבועות החלטתי לא לברוח ממונטריאול הפעם. בד"כ כשיש חופש או איזה סופ"ש ארוך אני מנסה לנצל את ההזדמנות ולטייל לאנשהו. הפעם מתוקף עייפותי הגוברת ומחוסר הרצון לתכנן כל דבר, לא התכוונתי לנסוע.
מה שיצא מזה, זה סופ"ש נהדר. אני נחה, אחרי כמה שבועות, ואפילו חודשים, של ריצה אחרי הזנב של עצמי, אני מרגישה שאני צריכה קצת לנוח. הייתי פשוט מותשת. עם אורחים לאורך החודשיים האחרונים, והמחזמר, וכנס, ואירועים... יצא לי המיץ.
חוץ מזה, בגלל שאדם פה, מרגיש לי איזה טעימה מהבית. הגעגועים עמדו להכניע אותי. זה היה ממש קשה מנשוא. ובגלל שהוא לא פה רק לסופ"ש אלא ליותר זמן יש הרגשה של אורח רוח. יש זמן.
שבת היה יום סקי שאני חוזה שהוא האחרון לעונה. שבוע שעבר תכננתי לנסוע ופשוט לא היו לי אנרגיות. הפעם ניר וגלית שכנעו אותי לבוא ואפילו אדם הצטרף. יצא יום נהדר גם כי קיבלנו כרטיסים חינם, אז ההרגשה היא עוד יותר טובה. אחרי יום פעלתני ישבנו בשמש ואני חושבת שזה היה אחד הרגעים המוצלחים בכל השנה וחצי האחרונות. פשוט היה נעים.

ובכלל היה סופ"ש מדהים. אחרי הסקי יצאתי עם גלית וניר לסרט - אוז. היה נפלא, מומלץ ביותר, בעיקר לחובבי הקוסם מארץ עוץ. מהסרטים האלה שיוצאים עם חיוך ועם מלא רעיונות לתחפושות לפורים שנה הבאה.
הסופ"ש מסתיים בתרועה גדולה של ארוחה גדולה. מזמן לא "פירקתי" ככה.

ועכשיו, עוד יומיים חופש, ותודה לקהילה היהודית שהביאני עד הלום. באמת, ליטרלי הביאתני.
ננוח עוד קצת, נאגור כוחות ובחיוכים מחודשים נסיים פה בקול תרועה גדולה ולא כחצוצרה מקולקלת.
זה מפחיד ומאוד מוזר לעבוד במקום עם תאריך פג תוקף. אתה מתחיל להיות באס"ק אם אתה מעוניין בזה או לא. לא שפחות אכפת לי, אבל הסבלנות מתחילה להתקצר, אני מרגישה שיש לי המון דברים אחרים שמעסיקים אותי. אבל אני ממש לא רוצה להיות לא פה. כלומר, אני ממש רוצה להשתדל להיות נוכחת עד כמה שניתן. יש עוד בערך חודש ללימודים ועוד קצת פחות מזה לפעילות סטודנטיאלית, אז לנצל את זה. לצאת באירוע מוצלח ליום העצמאות, לא לחפף. לפגוש כמה שיותר אנשים לפני שאני נעלמת. להתחיל לחשוב על האחר כך, רק אחר כך.
ועוד מעט אני אתחיל להרכיב את המשקפיים הוורודים. אלה שאתה לא יודע שאתה מרכיב אותם. אבל תמיד לפני סופים, פתאום רואים רק את הדברים הטובים שאני אפסיד כשאעזוב. אבל אני מודעת לזה, ויש לי את הבלוג גם שחור על גבי אינטרנט, להזכיר את התקופות הפחות טובות, או הקשות יותר.
ניר אמר לי שזה לא היה דיכאון חורף, פשוט פתאום המציאות טפחה לי על הפרצוף. שעד עכשיו חייתי בלה לה לנד. אז אולי בזמן האחרון פשוט עברתי לנרניה, אני ממש מקווה למצוא את הדרך חזרה ללה לה לנד. ואולי לא לחזור אלא למצוא איזה ארץ אגדות אחרת. אולי עוץ. שם אתה מוצא את האומץ, הלב או השכל שהיה קיים בך לאורך כל הזמן, ורק צריך להתרחק קצת כדי לראות את מה שבדרך כלל לוקחים כמובן מאיליו.
אני אשמור את ההקשה בעקבים של הנעליים האדומות לעוד קצת וארים את הראש לקראת ההרפתקאות שמתקרבות. שגם אם הן כוללות קצת כלום, אני מאמצת אותן בחום.

פברואר חלף לו ופתאום הגיע מרצואר

זה כאילו היה חודש קצר, כולה ביומיים שלושה, אבל הרגיש כאילו הוא עף. ב 1 למרץ הייתי ממש מאושרת. אני מרגישה את הסוף מתקרב. ולא שנמאס לי, אבל די מיציתי. בעיקר את החורף.

איכשהו אני תמיד כותבת אחרי תקופה של דאון. אז לא יודעת אם היתה תקופה של דאון, אבל היתה תקופה מלחיצה, עם שבוע ישראל די מאכזב, וכל מיני דברים שמעלים את סף ההתרגשות אבל הקטרזיס לא שווה את זה. 

ואם זה לא שווה את זה אז למה. למה אני כל כך רחוקה? למה אני מפספסת אירועים חשובים בחיים של אנשים שאני אוהבת? למה אני סובלת מקור?

זה כבר הסוף, ובפרופורציות של שנתיים, ברור שבשלושת החודשים האחרונים אני כבר יהיה על קוצים. קצת לא נעים להתנהג כבר כאילו זה הסוף. אבל נראה לי שלא ממש מרגישים את זה. חוץ מכשאני אומרת כל שניה שבא לי הביתה!

אבל לא באמת בא לי עכשיו הביתה. יש לי עוד מלא תכנוניות.
נתחיל עם פורים שחלף עבר לו. לא היו יותר מידי מסיבות או עניינים, אבל בכל זאת הצלחתי להתחפש או לפחות להתלבש מוגזם (אפילו מוגזם יחסית אלי) 3 פעמים!
ביום שישי היתה כזאת שמש טובה שהיה חבל לבזבז אותה אז לקחתי את המחליקיים ויצאתי לסיבוב. ליטרלי סיבוב, זה כל מה שהיה פתוח מזירת ההחלקה. אבל העיקר שיש תמונות.

עוד יומיים עולה המחזמר שעבדנו עליו בחודשיים האחרונים, מה שלקח ממני את רוב הזמן הפנוי.


ואז איכשהו יש פה מלא מבקרים שכיף להראות להם את העיר. בכל זאת, סיורי שירה בע"מ עוד לא הגיעו לכל פינה במונטריאול.
הנה, רק אתמול היינו בביודום (לא, שרדר לא חי שם) וראינו מלא חיות "אקזוטיות".

ובכלל, השמש יצאה בסופ"ש, יש פלוס 5 מעלות שזה מדהים, השלג מתחיל להעלם (ואריק עדיין במצוד אחרי גנב קוביות הקרח שלו) והחיוך חוזר!

ההרגשה היא של בין לנצל כל רגע פנוי, להתקדם, להשיג דברים אחרונים, להשאיר חותם, להצליח. לבין להישען אחורה, להגיד שזה כבר עוד רגע נגמר, אז מה זה משנה, ושום דבר שאני אעשה עכשיו לא ישנה עולמות.
אבל אני חושבת שבאופן כללי בחיים אני מעדיפה להשתייך לסוג הראשון של האנשים. אלה עם חצי הכוס המלאה.
אני רואה בכמה חודשים הקרובים הזדמנות לסיים בקול תרועה גדולה. אין עוד הרבה זמן לסמסטר, ורוב מה שמתוכנן, כבר תוכנן. הרבה עבודת מחשבה לשנה הבאה. גם בהלל, גם לעצמי. וגם, אם לא בעיקר, כיף.
חברים שבאים לבקר, נסיעות מתוכננות ופוטנציאליות, המון כסף להוציא ומלא חוויות. כי בסוף, מה אני אזכור מכל הסיפור הזה? את זה שחסכתי 20$ והבאתי אוכל מהבית או את המסעדת דאמפלינג הכי טובה במונטריאול? את הימים שהעברתי בלשבת מול הטלויזיה או את אלה שיצאתי גם ב20- מעלות? את סופי השבוע שישנתי עד 12 בצהרים או את אלה שלא היה לי דקה לנשום בין ארוחת ערב לסנואובורד למסיבה לחזרות?

אני בעד חוויות. בעיקר כשהן חיוביות. בעיקר כשהן גורמות לי לחייך.